כשהרחמים משתוללים

                                     ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך

 

כשהרחמים משתוללים

או: מדוע אין לרחם על אכזרים?

 

אמירה יהודית ידועה אומרת כי "המרחם על אכזרים סופו שהוא אכזר לרחמנים" ובכך מבטאת את היותו של השימוש הדוגמטי ברחמים בגדר של טעות המובילה את האדם אל מטרות שאין הוא מבקש. עבור רוב בני האדם מהווים רגשות האכזריות והרחמים זיווג סותר, אך יש בין שני רגשות אלה קרבה וקשר שמקורם המשותף פשוט: אי צדק.

 

בהקשר זה, הרי שברוח "לפתח חטאת רובץ" שומה דווקא על הטובים והאנושיים ביותר שבינינו לדעת כי חטא הרחמים מאיים עלינו בכל עת, והוא עלול לגעת בנו כמחלה ממארת בכל פעם שפוגשים אנו בסבל ולבנו נכמר. לעתים קרובות יוצר רגש הרחמים שיבוש מחשבה, במיוחד כאשר הרחמים מוצאים מהקשרם. רעיונות יהודיים במקורם, כמו "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג ג) אוצרים בתוכם את ההנחה שלאדם (וכנראה ליהודי במיוחד) יש נטיה טבעית להעניק חסד לחלש ולנצרך – ודווקא משום כך הוא עלול לשכוח את האיזון שמחייב הצדק, אשר אוסר להעדיף במשפט צד אחד על פני משנהו.

 

רעיון זה מומחש יפה בסיפור על מחלתו הקשה של התינוק, שרופא מוזעק כדי להשקיט את יסוריו הקשים ואחרי הטיפול שהוא מעניק לו, הוא מרגיע את סבלה של אימו המודאגת במלים: "אל דאגה, גברתי, אדולף הקטן יהיה בסדר."... בנקודת-היפוך זו של הסיפור מבוטא היטב הרעיון שדווקא מה שמעורר את רחמינו כיחידים עלול להתגלות כמקור של אסון גדול לעם שלם או אף לעולם. וזה למעשה מה שאנו יכולים ללמוד מדרך ההתפתחות של נושא הרחמים בהסטוריה, אשר לא פעם התגלה כחלק ממזימה רשעית במיוחד נגד כל האנושי שבאדם – ובמיוחד ההגזמה.

 

היותם של בני העם היהודי "רחמנים בני רחמנים" אינו רק מאפיין פסיכולוגי אלא גם צו אזהרה מפני סכנות, שאולי הגדולה שבהן היא סכנת הרחמים הנוצריים; הנצרות ביססה את כל השקפת העולם שלה על הענקת חסד באופן דוגמטי, אשר לעתים קרובות חורגת מן המקובל, וכאשר מתרחש הדבר מוצא לנכון האדם לעשות את מה שאיננו צודק על יסוד הנחה שפעולתו הדוגמטית צודקת ולו רק בשל היותה מבוססת ביסודה על רגש שאין הוא יכול להתכחש לקיומו.

 

בשל כך שומה על האדם לכלוא את רגשות הרחמים שלו בעבותות השכל ולא להניח להם לפרוץ מגבולות ההגיון, שכן עלולים הרחמים – ביישומם בהקשרים שאינם מתאימים לצדק – להביא לידי כך ששיפוטו של האדם יסטה למקומות שאינם צודקים. זו הסיבה שבגללה, כשלאחר הנצחון על עמלק הגיע שמואל הנביא לבקר את מלך עמלק השבוי אשר (בניגוד לשכל) רוחם על ידי שאול המלך, סובר השבוי האכזר כי יזכה ממנו לרחמים... אך שלא כשאול הרחמן מתגבר שמואל על הרחמים והורג אותו.

 

בדומה לכך נפוץ בעולם הרוחני של ימינו המאבק בין הרחמים הבלתי צודקים לבין האכזריות הצודקת, אשר ברמת העימות הרעיוני ניתן להבינו כיחס בין השמאל לימין, שבו אנשי השמאל נוטים דרך קבע להבין את רגש הרחמים כיחס הרגשי האנושי הנכון, המבטא דרך קבע את ההומניזם ואת החמלה – שלא כמו האכזריות, הנתפסת בטעות כלא צודקת.

 

נתונים נוספים