חינוך יהודי

 

חינוך יהודי

 

אחד הדברים המייחדים את גישתה של היהדות למציאות, ואשר מתבטא בחינוך שהיא מעניקה ליחידיה הוא שהיא מלמדת את בניה ללמוד לפעול כאלוהים, להבין את דרך פעולתו של הכל יכול, את מטרותיו, את שאיפותיו ולמעשה להגיע למצב של הזדהות עימו. חינוך זה נעשה קודם כל באמצעות חווייה אסתטית, כלומר באמצעים אמנותיים.

כאשר מדובר בחינוך בהקשר זה אין הכוונה לדרך הראויה להתנהג בחברה או בחיי היום-יום אלא בגישה הכוללנית, המקדימה את ההתנהגות האנושית החברתית או השגרתית; למעשה, מדובר ברכישת נקודת המבט הכוללת שלרוב אופיינית למה שקרוי בפילוסופיה "מטפיסיקה". כלומר: רכישת נקודת המבט המקיפה, שלמעשה מתבטאת בפרק הראשון של ספר "בראשית", זו המאפשרת לאדם הקורא, בכל גיל או מצב השכלתי שהוא, להבין ישירות, על יסוד של הזדהות, את מה שהתרחש בין אלוהים והעולם החל מפתיחת הסיפור על הבריאה.

הזדהות זו עולה בקנה אחד מבחינה מעשית עם החווייה האסתטית שהאדם רגיל לחוות כאשר הוא מאוחד עם יצירות אסתטיות אחרות כדוגמת ספרים, ציורים או מוסיקה. בהקשר של קריאת התורה, שמתארת את סיפור בריאת העולם ואת כל הנובע ממנו, מקבל היחיד המאמין הזדמנות לחלוק עם האל את הערכים שהוא משיג על ידי פעולת הבריאה שלו, ביחד עם החווייה האמנותית של כל התהליכים הנובעים מן הבריאה, הכוללים את המתרחש בעת ניהולה.

תוך כדי קריאתו של האדם את התורה, שבה מסופר כל מה שהתרחש בעולם מתחילתו הוא מזדהה, קודם כל, עם האל כגיבור הראשון והראשי, שנוכחותו ממשיכה לתפוש חלק משמעותי מן העלילה גם מאוחר יותר, כאשר עלילת הספר מתמקדת במעשיהם של בני האדם הקיימים בעולם. כך, נעה חוויית ההזדהות של הקורא מהיותה ממוקדת באישיות האל, על החווייה הכוללת הראשונה של השגת ערכיו לחוויית העימות בינו לבין בני האדם.

בהמשך התורה, פרק אחר פרק, מתואר סיפור העולם דרך שרשרת עימותיו של האל עם בני האדם. בפרקים שאחר הבריאה מתפתחים אירועים שבהם אין האדם ממלא את ציפיותיו של האל באופן מלא ובכל פרק כזה שומה על האל למצוא את דרך הפתרון האידיאלית לאותו מצב, כשהקורא עובר מחוויית האכזבה שיש לאל על מעשיהם של בני האדם, דרך הפעולות שבהן הוא נוקט כדי להסדיר את העימות ועד לחוויית התצפית על תוצאות האירוע. תיאור הדברים באופן סיפורי מאפשר לאדם היהודי כבר מגיל צעיר (בהנחת סבירות שהוא נפגש עם התורה כבר בילדותו) לחוות וליהנות ממנו.

משמעותה המעשית של סקירה-חווייה אמנותית זו של היהודי את סיפורי התנ"ך לאורך חייו אומרת שהוא רוכש את הערכים הידיעתיים והמוסריים הכלולים בהם מנקודת מבט עילית, שבה הוא משתמש בגיבורי היצירה – האלוהים והאדם – כבאמצעים אמנותיים לצורך רכישת ערכים שלהם הוא נזקק כדי ללמוד את העולםן מסביבו ולרכוש באופן אישי ויחידאי את מה שהוא נדרש לו כדי להתקיים כהלכה ולחיות טוב כאדם וכיהודי.

הנחת היסוד הכלולה במסורת ישראל היא שהתורה שניתנה לעם היהודי נכנבה על ידי האל עצמו, כך שאין שוני בין מה שמוחזק בידי האדם היהודי לבין מה שממנו הוא לומד את כל מה שלו הוא נדרש לצורך חייו. גם המספר הגדול של המצוות שהיהודי נדרש למלאן מוזכרות במפורש בגוף התמליל בחלקים המתאימים לכך (כמו הפרק שבו ניתנת התורה לעם ישראל על הר סיני).

אך יש ביסוד הדברים שבני עם ישראל מצטווים לקיים מגמה מוסרית יסודית, אשר ניתן להסיקה באמצעות חשיבה הגיונית כבר מתחילתה של התורה באמצעות היסק ישיר ממעשיו של האל כמו, למשל, עצם מוסריותה של הבריאה, המהווה יסוד חינוכי מובהק שממנו יכול להבין כל קורא – גם אם הוא איננו יהודי – עד כמה חשובה פעולת היצירה בעולם.

כעקרון כללי לומד כל המתחנך לפי התורה גם ערכים רבים נוספים, החשובים לאדם בכלל, ואשר מציגים את ההשקפה היסודית של היהדות באופן שניתן ללמדה. אחד מהיבטים אלה הוא מעמדו של האדם ביחס לאלוהים – ובמיוחד (במיוחד לאור גישות דתיות אחרות הקיימות בעולם) את העובדה שהאל מקיים עם האדם יחס של שוויון מעמדי. במלים אחרות: על אף שברור כי בתוקף בריאתו את העולם האל הוא מלך העולם ולפיכך יכולתו גדולה לאין ערוך מיכולת הקליטה וההבנה האנושיות, אין האל מוצא לנכון להציג לפני האדם את עצמו באופן שהאדם איננו יכול להבינו. (למותר לציין כי אם היה עושה זאת לא יכול היה להשיג מן האדם שום דבר חיובי כי האדם לא היה מבין כלל מה ברצונו). האל מתאים את עצמו לאדם באופן שיכול האדם לקיים עם האל מערכת של יחסי גומלין שבה יוכלו הוא והאדם לקיים מערכת יחסים הרמונית.

כשמגיע אברהם אבינו לידי קיום יכולים אנו ללמוד ממערכת יחסיו עם האל את מה שגורם לאל סיפוק והנאה וגם את העובדה שאין האדם במקרה זה צריך להיכנע לכל מחווה שתעלה בדעת האל אלא יכול לשמור על מידה של ביקורת אם וכאשר נראה לו מעשהו של האל כטעון כזו. בכך שהוא "מכופף" את רצונו בפני זה של אברהם, כמו שמתרחש בפרשת סדום רוכש היהודי את המטפיסיקה העומדת ביסוד כל מו"מ – יחס של היצע וביקוש בין גורמים, ההופך את כל דרך החיים לצורה של מיקוח עם כחות עליונים. בהקשר זה, מה שהוא, אולי, השיעור החשוב ביותר ששומה על האדם היהודי (ולא רק) ללמוד הוא שמנקודת המבט האלוהית אין ניגוד ענינים בין האדם לאל – לא יותר משיש בין אב לבנו, כאשר האב מודע כל העת לכך שעניניו של האב עולים בקנה אחד עם עניניו של הבן.

כך, תוך כדי לימוד התנ"ך, החל מהתורה, פרק אחר פרק, מתפתח היהודי על יסוד חוויית ההזדהות האמנותית, ורוכש באמצעותה חינוך עצמי שמעלהו במדרגות הקיום עד למצבו של אדם שלם, אשר שולט בעולמו. חוויית המפגש הראשוני של הילד עם התורה – כמו הקשר הרגשי היסודי לאמו – לעולם איננה נוטשת אותו לחלוטין; היא מלווה אותו גם בגיל מבוגר, כאשר נוספים עוד ועוד רבדים של ידע על מה שכבר למד במפגשיו הראשונים עם החומר. למעשה, מתבסס מכאן והלאה החינוך היהודי כולו על התנ"ך כאשר גם הזרועות המתפתחות ונובעות ממנו נשענות עליו דרך קבע כשהקרבה למקור המעיין ממשיכה להחזיק במעמד עליון בהיררכיה של המידע שעליו נשענים כל המשכי החקירה, הלמידה והחינוך הלאומי-מסורתי.

מבחינת תורת ההכרה הפילוסופית (אפיסטמולוגיה) נשמרים, לאורך כל דרך חינוכו של היהודי, היסודות הלוגיים המקובלים בימינו על ידי כל המחזיקים בתורת ההגיון וגם הגישה המציאותית הכוללנית המחזיקה בכך שבמציאות אין סתירות. דבר זה בא לידי ביטוי הן בכך שההגיון הצרוף, דוחה הסתירות, העיוותים, הכשלים והטעויות למיניהן קיים לכל אורך הדרך הארוכה שעושה הלמדן ביהדות דרך אלפי הספרים ומליוני המלים שהוא סוקר – והן בכך שככל שהוא הולך ומוסיף בלימודו עוד ועוד ידע הנובע מדעתם של אלפי רבבות אנשי מחשבה שחיו דורו רבים והעבירו את כל מאגר הידע הזה מאב לבנו וממורה לתלמידו אין הוא נתקל אף בסתירה אחת.

במלים אחרות: בדרך חינוכו של האדם היהודי הוא זוכה לפגוש, על אף סקירתו של חומר שמתאחד בתודעתו לשלמות ממקורות רבים ושונים, המקיפים תקופות ומקומות שמקורם בחלקים שונים של העולם החומרי ובהסטוריה העולמית, אין הוא נזקק ליישוב של סוגיות, סתירות או בעיות בדרך שתעמת אלה מול אלה ברי פלוגתא נצחיים אלא כאלה במכירים ביסודות המשותפים של הידע הראשוני שבידם ומכוונים להגיע למצב של התאמה לא סותרת.

כך למעשה נוצר מצב שבו זוכה היחיד היהודי לחינוך אשר מקיף את כל הקיים במציאות ונועל אותו בחותמת של אחדות מציאותית טהורה מסתירות פנימיות, שבה שלובים זה בזה אמיתות יסודיות (הקרויים בפילוסופיה מטפיסיות) הנוגעות בפעולות האל בעולם ואמיתות עובדתיות הנוגעות לחיי בני האדם בתחומי הקיום העכשווי כמו המדע והמדיניות הקיימים.

תרומה חינוכית ייחודית לחינוך האדם היהודי מוענקת בשל כך מבחינה נפשית (שיש המכנים פסיכולוגית) ליציבותו ולחוסנו, כי הוא חווה באופן ישיר ובלתי אמצעי לכל אורך חייו חווייה של חיים אמיתיים בתוך תמונת עולם שהיא המשך ישיר ובלתי מופרע מן הפסוקים הראשונים של התורה ועד למעשיו בחייו הפרטיים. רצף זה הוא אחדות של מוסר ומערכת יחסים של שלמות בינו לבין בורא העולם, כשהוא מוזמן לשלב את מיצוי יכולותיו האישיות והיחידאיות בעולם שהוכן לו על ידי בורא העולם מתוך התאמה אישית – כאשר הוא מחונך מילדותו לכך שיש לאישיותו היחידאית תפקיד לא מבוטל בקידום העולם לקראת תכליתו.

כך מקדם החינוך היהודי את התלמיד להיות אדם שאיננו מפסיק כל חייו להיות תלמיד, שמתקדם כל ימי חייו באופן שנקבע בימי קדם על ידי בורא העולם, המאמן אותו לראות בו את אביו המחנך אשר חינך גם את הוריו ואת אבותיהם, כשהוא האחראי על יצירתם בדרך שבה תשתלב למידתם עם טבעם וזהותם הייחודיים בדרך שבה תביא אותם להפיק את הסיפוקים הגדולים שמיועדים ליהודי – ותשתלב גם עם העולם, המוכן לקבל אותם בדרך שבה יוכלו לנצלו באופן שיביא הדבר לשלמות הדדית של התאמה בין האדם לאל.

נתונים נוספים