על השלום והאהבה

על השלום והאהבה

דברים על פרשת פנחס ורוח ימינו

"...והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כא ו) – במלים אלה מתאר הכתוב בפרשת השבוע "בלק" את מעשה הניאוף של זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון וכזבי בת צור, הנסיכה המדיינית, אשר עליו נהרגו בידי פנחס בן יאיר.

במונחים של תרבות ימינו היה, מן הסתם, פנחס מוקע על מעשהו כמי שפגע בבני אדם אשר כל פשעם היה שנקטו במעשה אהבה, ובכך ערער על זכות ה"אהבה החופשית" השמורה לכל (לפחות כמקובל בעיני רבים בעולם של ימינו תחת הסיסמאות הידועות כ"עשה אהבה ולא מלחמה", הקושרות את המעשה המיני לחופש הפוליטי כסמל מנוגד למלחמה). אך בהקשר המוזכר בתורה, לא רק שמעשהו של פנחס הביא, בפועל, להפסקת המגיפה שהתחוללה באותה שעה במחנה ישראל – ובכך הוכחה צדקתו ברמה המעשית-מיידית – אלא שפנחס זכה על עצם מעשהו בכבוד גדול, השמור לטובים שבעם.

כבוד זה בא לידי ביטוי באמירת ד' למשה כי הוא נותן בידי פנחס את "בריתו שלום" ומזכהו בחיי נצח, ובכך שפנחס – כפי שלומדים אנו מן המסורת – זוכה להיות מי שבעתיד יוכר על ידינו כאליהו הנביא, שנוכחותו מתקיימת לעולם בקרב עם ישראל. מעשהו של פנחס מוגדר על ידי האל כמה שבזכותו כופר עוונם של בני ישראל, ובנוסף לכך יכולים אנו ללמוד מכך כמה דברים חשובים על יחסה של מסורת ישראל לכמה נושאים בעלי משמעות נצחית והשלכות עכשוויות, הנוגעות לקשר הקיים בין השלום, כפי שהוא נתפס על ידי האל, לבין המקובל:

דבר זה בא לידי ביטוי בקשר שעושה האל בין מעשהו של פנחס לבין השלום; הדבר מצביע על כך שתפיסת השלום הישראלית עולה בקנה אחד עם קיום מצוותיו של האל. מכך ניתן להבין שבניגוד למקובל בתרבות ימינו אין השלום ענין להשלמה, לפשרות ולויתורים הדדיים אלא בדיוק להיפך: להקפדה ולדיוק בלתי מתפשרים על דבר ד'. בהקשר זה, יש למעשהו של פנחס משמעות נוספת ומיוחדת על רקע היות המצב הכללי של העם, בעת שבה עשה את מעשהו מצב של הפקרות וחטאה כלליים מצד רבים אשר הימרו את דבר האל.

דווקא בשל כך שזוג החוטאים שאותם הרג פנחס לא היו יחידים בחטאם מעלה הדבר שאלה לגבי הנחיצות של מידת ה"קיצוניות" של העונש שהשית עליהם פנחס; התשובה על כך היא שאת מעשהו עשה פנחס לא רק בגלל חטאם אלא בגלל ההקשר שבו בחרו לבצעו: בפרהסיה. זהו גם הנושא הקושר את הדבר לימינו אנו. בימינו, שבהם – במסווה ההערכה לנושא זכויות האדם – מסתתרים בני אדם בעלי העדפות מיניות המנוגדות למה שמקובל כטבעי ותובעים לעצמם לבצע מעשי ניאוף בפרהסיה, יש במעשהו של פנחס כדי למקד את תשומת לבנו לכך שלפי המתואר בתורה לא היה פשעם של נשיא שבט שמעון ונסיכת מדיין בעשיית הדבר האסור כשלעצמו אלא בבחירת המקום והזמן של מעשם כך שישיג ערכים אחרים.

במונחים של זמננו, קיים עקרון יסוד אחד המוביל את הפלסטיני המתעקש לבנות על יסוד זכותו להגדרה עצמית כעם בשטח השייך לעם אחר, להומוסכסואל התובע את זכות הביטוי העצמי של האהבה החופשית במצעד ברחוב הראשי של שכונה השייכת לעם שמצוותיו מנוגדות לדרכו – ושל מפגין מחוסר בית, התובע זכות דיור שעליה ישלם בעבודתו אדם אחר.

כפי שמתארת התורה, בחרו זמרי בן סלוא וכזבי בת צור – במכוון - לעשות את מעשה הניאוף שלהם במקום ובזמן שבו ישיג המעשה מעמד של הצהרה מכאיבה – והצליחו. הם הביאו את העם לבכות בשל חילול הקודש והוכיחו כי במעשה זה שלהם אין ביטוי של אהבה ושלום אלא של איבה וכאב. על כך בלבד מגיע להם עונש קשה; די בכך כדי להפוך את מותם לצודק, כמו שיהיה צודק עונשו של כל מי שבתירוץ של עשיית טוב יעשה את ההיפך. ברוח זמננו, אל לנו להניח להומוסכסואלים, לפלסטינים או לאנשים המצהירים על מחאה נגד עוולות לנצל את זכויותיהם כדי לפגוע בזכויותיהם של בני אדם אחרים, חפים מפשע ולהשית עליהם לשלם בכבודם, באיכות חייהם או בכל דרך אחרת כדי להניח את דעתם של פושעים המציגים את עצמם כמדוכאים אך חפצים, בעצם לדכא אחרים.

נתונים נוספים