אחריות ואשמה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 679
אחריות ואשמה
אין ספק שאחד הדברים שבולמים ומכשילים בצורה החמורה ביותר את מערכת הבטחון של מדינת ישראל הוא הסיכויים שפעולות הצבא הישראלי יפגעו ב"חפים מפשע" שבין הפלשתינים – ובמיוחד בילדים. גורם זה הוא הנשק הלא-קונוונציונלי החמור ביותר שאותו מפעיל האוייב נגד ישראל – ולישראל אין תשובה עליו.
מזה שנים, כמעט בכל מבצע צה"לי עולה אירוע זה או אחר שמטיל את צילו התקשורתי העולמי על ישראל. התמימים מאשימים את מערכת ההסברה הישראלית בכך שמחדליה הם האחראים לכך שאנשים בעולם המערבי סוברים שישראל ביצעה טבח בג'נין. אך אנו יודעים שאין זה משנה בכלל אם זה ג'נין או דיר יאסין, מוחמד א-דורה או סתם ילד אלמוני, נוצרי או מוסלמי. מזה שנים רבות מואשמת היהדות ברצח ילד כלשהו, שדמו נדרש, כביכול, על ידי היהודים למצות החג; הערפדים האנטישמים, הנפוצים בתרבות העולם, החיים מזה דורות על דמה של היהדות, זקוקים לעירוי קבוע של דם יהודי חדש בצורת "מידע" המציג את היהודי כרוצח. כל מה שהצורר זקוק לו הוא לתירוץ שישמור את היהודי בעמדת מגננה והתנצלות קבועה, כי כל עוד עסוקים אנשי האמת בפרטיו האינסופיים של ה"אולי" המתרחק לתהום ההסטוריה של העבר, יכול הוא לנוח בשלווה על קברי אלה שרצח בוודאות רק בשבוע שעבר, כהכנה למעשי הרצח שבעתיד.
בערת השנאה שמדליקים אויבי ישראל בכל הקשר כזה ניזונה מדלק תחושת האחריות היהודית; זו עוסקת, כמו כל העם היהודי, בבחינה עצמית מתמדת – וכמו שכל יהודי מגלה במעשיו חטאים שעליהם הוא נדרש לכפר, תואמת תחושת האחריות היהודית את הדברים.
אין עם שבניו חשים אחריות הדדית כה עמוקה כמו העם היהודי – ודבר זה היה תמיד בעוכריו; כמעט כל יהודי יחיד החי היום חש שעליו להתנצל כל הזמן על כל מקרה שבו יהודי כלשהו ביצע פשע כלשהו בהסטוריה. רגש האשמה שסוחבים על גבם רבים מבני עמנו גורם להם לא רק לשיתוק מערכתי אלא גם ליציאה נגד בני עמם שלהם על יסוד הנחת-תחושה אינטואיטיבית שפשעו של יהודי אחד הוא כל-כך נורא שעל כל היהודים לשלם עליו כל העת אל מול שאר בני האדם בעולם.
אך, בהשוואה, מה היו חשים היום נוצרים ומוסלמים אם היו רואים עצמם אחראים ושותפים במידה דומה לפשעים הידועים מן העבר הלא רחוק ומן ההווה של רצח, אונס, עינויים, התעללות, ביזה ושוד שבוצעו על ידי בני דתותיהם?
אין ספק כי בדרך מוזרה משהו, הרי על אף פי שהנוצרים והמוסלמים קושרים כל יהודי יחיד לכל האשמה הסטורית וקולקטיבית שהם מסוגלים להמציא לפחות מאז צליבת ישו, נראה שהם אינם רואים שום קשר מחייב בין האידיאולוגיה שבה הם מחזיקים לבין הפשעים שבוצעו על ידי בני דתותיהם נגד היהודים.
מידה יסודית של יושר מוסרי היתה צריכה לגרום לנוצרי או למוסלמי היחיד לשאול את עצמם איך קורה שהנוצרי (או המוסלמי) עוברים, כשמדובר ביהודי, בקלות רבה כל כך לרגשות ולמעשים של רצח. איך הם יכולים להסביר את הדרך בה האשמתם את היהודי בפשע הופכת במהירות רבה כל כך לפשע כנגדו?
תסמונת מציאותית זו של "ד"ר ג'קל ומר הייד", האפיינית במיוחד לנצרות (כי המוסלמים בד"כ אינם טורחים להכחיש את כוונותיהם הרעות כלפי ה"לא מאמינים") או, מתאים יותר, למיתוסים של הערפדים או אנשי הזאב הרצחניים, המשנים את עורם והופכים, עם הופעת הירח המלא, מבני אדם למפלצות צמאות דם, היתה צריכה לעורר בישרים מבני דתות אלה סימני שאלה לגבי מהותם היסודית. העובדה שזה לא קורה צריכה לעורר בנו, היהודים (אך לא רק) סימן שאלה חריף לגבי מהותם האמיתית - ועוד יותר לגבי ההשלכות המעשיות של התשובה לשאלה זו.
לא מדובר בדיון "אקדמי" אלא בהערכות איסטרטגיות בעלות יסוד מדעי מוצק לפחות בסטטיסטיקה של המאות האחרונות. משמעותן היא שיש לצפות לכך שבכל משבר מדיני תצוץ האנטישמיות ושבכל עליה של חיה זאת ייהפכו עוטי החליפות המאיישים את המדיניות העולמית – אשר רובה נוצרית או מוסלמית – לרבי טבחים או לכאלה אשר בתירוצים שונים מונעים ממעשי הטבח להיפסק.
אחת ההשלכות המעשיות המיידיות שיש לאמת ה"סטטיסטית" הזו היא שאל לנו להאמין לבני בריתנו מבין אויבינו המוסלמים והנוצריים. עלינו לראות את אלה – ובמיוחד את המוסלמיים שבהם – כמפוקפקים ביסודם. שומה עלינו לזכור את כל הפעמים שבהם הופרו הסכמים חתומים שעליהם חתמו עימנו – ובראשם את ההסכם האוסלואידי, שלאחריו יצאו נגדנו במלחמת רצח מקיפה.
את אלה מבינינו המרבים להטיף לנו מוסר כאילו אנחנו האשמים בכך שלא עמדנו בהסכמים יש לראות כאילו הם מבטאים את תסמונת האחריות היהודית שנידונה לעיל, אף אם הם מבטאים התנגדות לעצם הקיום היהודי כמהות אובייקטיבית. במובן זה יש להפנות את תשומת לבם לכך שיהיו אשר יהיו ההפרות שלהן הם טוענים בהתנהגותנו כלפי אויבינו, היהודים אף פעם לא יצאו נגד אזרחי האוייב כדי למחות באופן רצחני על עוול כלשהו שביצעו.
את הדבר הזה יש לעשות כחלק ממאמץ גדול להפסיק לערב את תחושת האחריות המוסרית המתרגשת על היהודי עם בוא הימים הנוראים בתחושת הצדקה של הרוצח האוייב. חטאינו, נוראים ככל שיהיו, אינם שקולים לאלה של אויבינו כלפינו. במובן זה אין למעשי הרצח שלו אין כפרה וסליחה שיכולים אנו לראות בעינינו.