בין חילוניים לדתיים

 

בין חילוניים לדתיים

על אף ההתנגדות הקיימת בחלק גדול מן הציבור למשמע המושגים "דתיים" ו"חילוניים", הרעיון של הבדל בין חילוניים לדתיים נפוץ ביותר בישראל. יתרה מזו, רבים הם הרואים במה שמבדיל בין חילוניים לדתיים בישראל תהום בלתי ניתנת לגישור הקיימת בין שני מחנות מתנגדים, המפצלים את הציבור. המחשבה על ניגוד זה קיימת גם בעולם הרחב, שבו לוחמים זה נגד זה האדם החילוני, הרואה עצמו כחופשי בתוקף עמדתו האתאיסטית – והמאמין הדתי, שקיומו של אלוהים מהווה חלק מתפישתו והבנתו את העולם.

בעם היהודי ההבדל בין חילוניים לדתיים נוגע להיסטוריה של העם היהודי, שכן החילוניות היהודית מייצגת שלב חדש ביחס ביהדות. היהודי החילוני של היום אינו אלא בנו, נכדו או נינו של יהודי מאמין, אשר צאצאיו נטשו את דרך הדת. השקפות העולם של השניים שונות והדבר מתבטא במיוחד ברובד הפוליטי. בתחום זה, על אף המפריד ביניהם, מה שמשותף בין החילוני והדתי גדול דיו כדי להוות יסוד לגשר עתידי של ממש.

דוגמה אופיינית לניגוד בלתי הכרחי בין מחנות אלה מתרחשת בפוליטיקה הישראלית בימינו, במיוחד כאשר מתפתח משבר ביחסים בין תנועות המחויבות לשמירת מצוות לתנועות "חילוניות" בתוך המחנה הלאומי; "החילוני מאד רחוק מאיתנו" אמר לאחרונה בראיון יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי, יעקב כץ, תוך שהוא מבקר קשות את ראש הממשלה החדש, בנימין נתניהו. תהיה זו טעות לראות בעובדה שהביקורת של חובש הכיפה כלפי נתניהו, שאינו שומר מצוות, היא ענין "דתי". הביקורת על אי עמידתו של נתניהו בהסכמים מוקדמים שהיו לו עם אנשי האיחוד הלאומי היא כזו שבה אין – ולא צריכים להיות – שום הבדלים עקרוניים בין עמדתם של דתיים לזו של חילוניים.

בין חילונים לדתיים יש תמימות דעים לגבי חיובו של אדם ישר לשמור על מילתו ולעמוד בהסכמים שהוא עורך. לצורך הקפדה על ערכים אלה אין שום הכרח להיתלות בערכי עשרת הדיברות, בדיוק כפי שלא ניתן כבר לראות את "לא תגנוב" ו"מדבר שקר תרחק" כאמירות השייכות לעולם הדתי בלבד. ערכים אלה ורבים כמותם מייצגים לא רק הסכמה הקיימת בין חילונים לדתיים אלא הסכמה חובקת עולם בין בני אדם מוסריים באשר הם.

עקרון זה תופס גם לגבי עמדות פוליטיות הנוגעות למלחמה הכוללת הקיימת בין ישראל לערבים. על אף שהלאומיות היהודית עולה בקנה אחד עם חלק גדול מעמדות מדינת ישראל, אסור להציג את עמדותיה של ישראל כלפי העולם כאילו הן דתיות. העולם החיצון אינו דובר את שפת המסורת היהודית וכל עוד אין ישראל מסוגלת לתרגם את מצוות היהדות לשפתו עליה ללמוד להציג את עמדותיה בשפת העולם. לצורך פעולה הסברתית חיצונית יש להשתמש בטיעונים אוניברסליים, המבוססים על צדק, הגיון ואמת ולא לבלבל בינם לבין טיעונים דתיים. את אלה האחרונים יש להשאיר לשיח פנימי תוך-יהודי, המשתמש בשפת מונחים משלו.

בדיוק באותה מידה לא יהיה זה חכם מצדם של שומרי המצוות לדבר בשפת המסורת אל היהודי החילוני או אל איש השמאל האתאיסט האנטי-דתי; בדרך זו לא יובנו הדברים כהלכה ואין סיכוי שיזכו להסכמה כלשהי.

עקרונית ומציאותית, קיימת התאמה בין המסורת היהודית לתבונה האנושית הכללית. לצורך הבעת התנגדות לאויב ניתן לשלב בין מצוות התורה לבין דרישות השכל הישר. בסירוב להסכים עם הערבים על מסירה לרשותם שטחי ארץ יש משום שילוב של מצוות התורה עם מצוות הפילוסופיה הטהורה. לצורך הצגת הגנה ראויה על העמדה המתנגדת לכל פשרה עקרונית עם אויב לא מוסרי אין אדם מוסרי צריך להזדקק לעזרתם של תמלילים בני אלפי שנה – וקל וחומר שאין בציוויים דתיים כדי לשכנע בני אדם שאינם מאמינים.

אך בעצם העובדה שיהודי דתי נשען על ציוויים שחילוני בן זמננו אינו מכיר בהם אין כדי להחליש את עוצמתה של ברית שעשויה לקום ביניהם. כל עוד אין הדברים סותרים זה את זה והם מוצגים כלפי העולם החיצון ברוח הגיונית ומתואמת ניתן למצוא חפיפה רבה בין עמדות החילוניים לדתיים. בהתאמה מסוג זה יהיה, ללא ספק, כוח סגולי משמעותי לקידום כל מטרה ראויה עבור מדינת ישראל והעם היהודי גם יחד.

הרי ברור לכל שעל אף העובדה שמדינת ישראל עדיין רחוקה מלהיות מדינת היהודים, יש רבים בעולם שרואים בה את נציגת העם היהודי. יותר משהדבר מעיד על קרבה רבה בין המדינה למסורת ישראל, הוא קשור להיותה של המדינה ישות עצמאית המבטאת ערכים מיוחדים. במקרה של מדינת ישראל מבוטאת בשמה של המדינה גם ההתאמה שיש בין המסורת הדתית של העם היהודי לבין רעיונות היסוד של מקימיה, שראו חפיפה אפשרית בין ערכי המסורת היהודית לערכיה של המדינה.

לאורך שנות קיומה של המדינה הוכחה השקפה זו כבעלת משקל משמעותי בתודעתו של חלק גדול מהציבור המחזיק באזרחות בה. למעשה יש בעצם העובדה שיהודים שאינם שומרי מצוות מזדהים עם ישות מדינית לא דתית כדי להעיד על כך שהם אינם רואים סתירה או ניגוד שאינם אפשריים לגישור בין המחנות. על אף ניגודי העמדות החמורים שיש בין חילוניים לדתיים לגבי נושאים ותחומים רבים הנוגעים לניהול החיים, העובדה שארץ ישראל, ארצה של המדינה, היא גם זו שמובטחת לעם ישראל בתנ"ך, אינה כזו שניתן להתעלם ממנה.

אם יהיו בעתיד אזרחי ישראל כולם יהודים שומרי מצוות סביר להניח שתהיה ביניהם הרמוניה והבנה שלמים לגבי דרך החיים המתאימה לחיים במדינת ישראל. עד אז צריכים היהודים החילוניים והדתיים לנסות ולמצוא ביניהם תחומי חפיפה אפשריים לצורך שיתוף פעולה, ולו על יסוד הרעיון שההבדלים ביניהם אינם חמורים כמו הניגודים הקיימים בינם לבין אזרחים העלולים להתגלות כאויבים בנפש, כמו המוסלמים, הנוצרים או כאלה שמוצאם בעמים רחוקים אחרים.

נתונים נוספים