ברית החרדים

 

ברית החרדים(*)

על חרדת ההפרטה

סביר שכאשר מצאו לאחרונה לנכון אנשים מן הציונות הדתית להשתמש במלים "...כי לי כל הארץ" כדי להתנגד לחקיקה למען העברת שטחי קרקע לידי אזרחי ישראל הם לא היו מודעים לכך שבמעשה זה הם מצהירים על מדינת ישראל כעל הממסד המייצג את אלוהי ישראל. זו בדיוק משמעות פעולתם: הצהרה על העדפת זכותו של מנהל מקרקעי ישראל לטיפול באדמת ארץ ישראל על פני עם ישראל. כך או כך, בהתגייסותם המשותפת של חוגי המפד"ל ומר"ץ להתנגדות לחוק ההפרטה נחשפה חרדתם המשותפת מכך ש"גורמים זרים" ישתלטו על קרקעות ישראל ואמונתם כי מדינת ישראל, לעומתם של אלה, היא הממסד שבידיו תהיינה אלה בטוחות.

רבים הופתעו מהברית החדשה שנחשפה בעת ההחלטה על הצעת חוק ההפרטה החדש. החוק, שלפיו היו אמורים לעבור מאות אלפי דונמים מרשות מנהל מקרקעי ישראל לידיים פרטיות, איחד נגדו מחנות אשר לרוב מנוגדים זה לזה בדעותיהם. אך הברית שנוצרה ביניהם נגד חוק ההפרטה חשפה, כאמור לעיל, את קיומו של רובד ערכי משותף לשניהם; יש הרואים ערכים אלה כמייצגים את טובת הציבור והעם אך למעשה תוצאת ההצבעה מעידה רק על קיומה של חרדת ההפרטה.

מהו מקורה של חרדה זו, שיצרה ברית אופוזיציונית מפתיעה בין שומרי מצוות ואנשי שמאל חילוניים? היא מעידה, ראשית לכל, על קיומה של אחדות ערכית יסודית שיש לשני מחנות אלה בתרבות ישראל העכשווית; אחדות זו מבוססת הן על מה ששניהם רואים כאויב משותף, שהוא בעל ההון, והן על מה ששניהם מעריכים כמייצג את הערך הגבוה ביותר בעולמם, שהוא המדינה.

את מקור אימתם של אלה החרדים עד כדי אימה מן ההפרטה ניתן למצוא במיתוס הסוציאליסטי, המניח שבעלי ההון הם האחראיים לכל צורות הרוע בחברה. במגיפת רעיונית ונפשית זו חולים תלמידי הסוציאליזם המובהקים ורבים מאנשי הציונות הדתית גם יחד. כל אלה סוברים כי כאשר בעלי הון או "סתם" בעלי ענין פרטי הופכים לבעלי קרקעות, הם מנצלים זאת נגד הציבור. האמונה הרווחת במחנות אלה נגד בעלי קנין פרטי גורסת כי תאוות הבצע שבה הם נגועים גורמת להם לרצות ולהפיק כמה שיותר רווחים מרכושם וכי בכך הם גורמים לתופעות שליליות כמו הפקעת מחירים וניצול.

למותר לציין כי הדמיון בין גישה זו לאנטישמיות אינו מקרי. ביסודו של דבר, שניהם נובעים משורש משותף קדום אחד: זה אשר מאז ומתמיד פעל נגד הכוח האנושי המוביל כל קידמה, שהוא היזם המבצע את הצעד החלוצי של שלב ההתפתחות התרבותי הבא. בימי קדם היה זה שונא ישראל, אשר הוקיע את היהודי, שבנה חברה מתקדמת המבוססת על קנין פרטי. בעולם החדש זהו איש השמאל הסוציאליסט הריכוזי, המתנגד לכלכלה חופשית בשל פחדו משליטתם של בעלי ההון או הנאצי/הסוציאליסט/הערביסט המתנגד לשליטת היהודי/הקפיטליסט/העשיר בעולם.

המסורת היהודית איננה מסכימה מוסרית עם רעיון היסוד הסוציאליסטי של ה"חלוקה מחדש של העושר" (שאינו אלא גניבה ממוסדת). בשל כך מעידה החזקתם של שומרי מצוות בישראל בחלק מתמונת העולם הסוציאליסטית, מעידה על הצלחת שטיפת המוח החינוכית שהפעילה מדינת ישראל.

(*) ב"חרדים" אין הכוונה לביטוי המקובל ככינוי של בני המגזר החרדי

שטיפת מוח זו, שנעשתה על ידי השלטון הריכוזי באמצעות מערכות החינוך והתקשורת שלו על כלל אזרחי המדינה, איננה רק ההסבר ליסוד הרעיוני-ערכי המשותף לאנשי הברית מן השמאל והימין כאחד אלא גם ההסבר לחולשתם הפוליטית של אנשי הציונות הדתית בישראל ביחס לפגיעה המתמשכת בזכויות האדם והאזרח שלהם באמצעות הביורוקרטיה השמאלנית. באופן מיוחד מתבטא הדבר בתפיסתם ה"ממלכתית" ובכניעתם למדיניות הממשלתית, גם אם זו פוגעת בהתישבות היהודית.

בכך שאנשי הציונות הדתית, הנמנעים כמעט בכל מחיר מכל צורה של התנגדות לפעולות הממשל, מעיזים לחזק את התנגדותם למכירת הקרקעות המוחזקות על ידי המדינה באמירות הלקוחות הישר מכתבי הקודש, כמו "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי כל הארץ", מבטאים, למעשה, את ראייתם את המדינה כערך בעל משמעות דתית, העולה על האזרח היחיד. במעשה זה הם אינם נותנים את הדעת על כך שהם תומכים בהשתלטות המדינה על שטחי ארץ ישראל, שהם מעניקים גושפנקה לאלימות כוח הזרוע, ולהיות משמעותו המעשית-פוליטית של הדבר הסכמה עם פשיזם מקומי.

הפשיזם הישראלי מתבטא באמון הבלתי מסויג שיש למתנגדי ההפרטה במדינה ובפעולות הממשל שלה – אל מול הפקפוק וחוסר האמון שיש להם בציבור האזרחי. ביסודו של דבר, הרעיון שמבטא יותר מכל את חרדתם מן ההפרטה הוא חוסר האמון שלהם ביכולתו של הציבור הרחב לנהל את נכסיו. יתרה מזו: הם מאמינים שמצב של חופש יחסי, שבו המדינה מקטינה את מידת שליטתה בתחום חיים אזרחי כלשהו, מהווה דלת פתוחה הקוראת לגורמים שליליים להיכנס לתחום זה ולנצל לרעה את תמימותם של האזרחים הטובים.

סוג זה של בעיה קיים, מבחינת המתנגדים להפרטה, בכל היבט של חיי האזרח בישראל, ובמיוחד גדולה החרדה המתבטאת בהתייחסותם לנושא של התומכים בדת מן האיום של אויבי העם היהודי. מבחינתם, התרת שוק חופשי בתחום הקרקעות משמעה מתן אפשרות לערבים לרכוש את שטחי הארץ, כפי שהתרתו של חינוך חופשי ופרטי (בניגוד לממלכתי) עלולה להיות אישור למסיונריות ו/או להפצת האיסלם. בתחומים כמו אלה ובהרבה אחרים סוברים התומכים בשליטת המדינה כי בשל העובדה שזו תגן עליהם מפני האויב מייצגת היא את האפשרות הטובה ביותר שיש במצב היום.

הסוציאליזם הישראלי – כמו כל הגישה הסוציאליסטית – רואה את עולם הכלכלה כיער פרא שבו נלחמים זה בזה "חיות טרף" אנושיות, אשר השגת רווחים הוא מה שעומד בראש מעייניהם. גישה זו הצליחו הסוציאליסטים בישראל להנחיל לכלל הציבור ובמידה רבה ניתן למוצאו בשורות אנשי המגזר הקרוי "ציונות דתית", שחברו אליהם. ברוח רעיון זה, הרי שמבחינתם של המחזיקים בברית הסוציאליזם, חילוניים ודתיים גם יחד, מורכב הציבור הרחב משני סוגים של בני אדם: מפושעים ומקרבנות. הראשונים הם אנשי עסקים ממולחים ובעלי הון רודפי בצע – והאחרים הם דלים, עשוקים ומחוסרי אמצעים. לדעת בני הברית אף אחד מאלה אינו ראוי לזכות להחליט מה ייעשה בנכסי הציבור ואף עובדת היותם הציבור עצמו אינה מעלה או מורידה...

מבלי לומר זאת במפורש, מאמינים בני ברית החרדים, החרדים לטובת הציבור, כי המדינה היא בעלת היכולת לנהל כלכלה ללא ניגודי ענינים, כמעט באותה רוח שבה יכול האלוהים להכיל בתוכו את כלל הנבראים. לפיכך מאמינים הם שכדאי שהמדינה תהיה זו שתחזיק בנכסי הציבור, פשוט כי לדעתם המדינה יכולה לעשות יותר משיכול הציבור החופשי לעשות. מחשבה זו מסבירה את שוויון הנפש של אזרחי המדינה ואת חוסר ההתנגדות לכך שעד היום נהנתה בישראל רק המדינה מחופש הפעולה השייך, לפי הצדק, לאזרחיה ורק היא יכולה היתה לפעול בתחומים שהיו אסורים על "סתם" אזרחים.

בדיקה פשוטה של ההסטוריה של חוסר היעילות הממשלתית, הגובלת ברשלנות ובבזבוז משוועים של משאבי ציבור היתה משכנעת את תומכי הממשל בכך שכל העדיפות שיש למדינה על פני האזרח הוא בכוח הכפיה שלה ולא – כפי שמנסים אנשי המדינה לשכנע את הציבור – ביכולתה המקצועית-כלכלית. אך אין יכולת השלטון לעצור, לשפוט, לקנוס ולאסור את מי שאינו מציית לחוק שוות ערך ליצירה של ממש ואין בה כדי להתוות עתיד אמיתי של התפתחות ושגשוג.

למעשה, מה שהפעולה נגד הפרטה מבטאת אינו אלא חשש-שווא, שגם אם היה מבוסס על עובדות כלשהן, היו אלה צריכות להיות חלק מדיון משפטי פרטי; אם באמת קיים יסוד לחשש אמיתי כלשהו מפני מי שעלול לנצל לרעה חופש בתחום מסוים יש להילחם בו באמצעים מכובדים כמו עימות רעיוני או הצגת אלטרנטיבה רצינית. אך אסור לראות את בעלי ההון כאויבים מלכתחילה ויש להבין כי העושר מייצג, לפני הכל, זכויות חיוביות של מעש ויצירה ואין הוא מהווה איום על החברה.

בהקשר הישראלי יש לזכור כי האזרח הוא בעל זכות הרכוש הלגיטימי הראשון במעלה וכי החזקתה של המדינה בשטחי הארץ כבנכסי הציבור היא פועל יוצא של מה שיש לראותו כתאונה הסטוריוסופית. יש לשאוף להשיב את הדברים על כנם ולהשיב כמה שיותר מהר את רכושם של האזרחים לידיהם, תוך חלוקת הארץ לעם היהודי. אם יש מי שחרד באמת לגורל עתידו של העם היהודי בארץ ישראל, שומה עליו לפעול למען מידה גדולה יותר של התנתקותו מהמדינה האם ולמצוא את הדרך להחזיר לידי הציבור את מה שנציגיו התאמצו לרכוש עבורו באמצעות הקופה הכחולה במשך שנים כה רבות, עוד לפני הקמת המדינה.

נתונים נוספים