גם אם לא תרצו

 

גם אם לא תרצו

"אם תרצו אין זו אגדה", מילותיו המפורסמות של הרצל, נבחרו להיות סיסמת יום העצמאות ה62 של ישראל ואירועים מרכזיים בחג זה קוימו על ידי המדינה ברוח יום הולדתו ה150 של חוזה המדינה. ביניהם הוצג דיוקן של הרצל על ידי נושאי הדגלים של צה"ל במפגן שערכו לעיני קהל מוזמנים כחלק מהאירוע המסורתי שפתח את חגיגות יום העצמאות ורבים מאירועים הממלכתיים של יום העצמאות כללו את הזכרת שמו והתיחסו לתרומתו לציונות. המשותף לכל אלה היה הנחת היסוד של האחראים הרשמיים על ערכיה המוצהרים של ישראל שהרצל היה אדם כה גדול שבלעדיו לא היתה קמה מדינת ישראל. אך לא ברור אם ידע מי שקבע שאישיותו של הרצל תהיה לחלק מהמיתוס המכונן של "מדינת היהודים", עד כמה היו רעיונותיו של האיש מנותקים מהמסורת היהודית ולפיכך רחוקים מהיהדות.

מקימיה של המדינה ידעו – כפי שידעו מקימיו של כל משטר כפייתי – שעליהם לספק לשלד הרעיון הציוני בשר אנושי כדי שיהיה זה גוף שאפשר יהיה לתלות בו את האחריות להקמתה של המסגרת המדינית. הסיבה לחיפוש מי שישא באחריות זו נבעה, מן הסתם, מידיעתם של מקימי המדינה שהדרך בה נקבעו גבולותיה של מסגרת זו אינה מוסרית, כי חוקי המדינה מבוססים על פגיעה קשה בזכויות האדם היסודיות של אזרחיה ולפיכך רצו להסיר מעצמם את הסכנה שבעתיד ייתבעו על פשעיהם אלה באמצעות היתלות באילן גבוה אשר יקח מהם את הצורך לשאת באשמה. לצורך הענין מצאו הם את דמותו של הרצל כנוחה לשימוש ככלי לקידום אחיזתם בעם.

היעדרה של חוקה מוסכמת בישראל, אשר תגביל את כוחו של השלטון בה, הוא שאיפשר לעומדים בראשה להתעלל בנתיניה ללא גבול ולעשות בחייהם וברכושם כעולה על רוח המחוקק מאז הקמתה; מה שגרוע מכל הוא היותה של המדינה לא רק לא יהודית אלא, במובנים רבים, גם אנטי יהודית וזאת כי בפועל, הוקמה מדינת ישראל בדרך שסותרת את הרעיון המוצהר שישראל אמורה להיות מדינת יהודים. הדבר מתבטא בכך שכל התשתית החוקית היסודית שעליה הושתתו חוקי המדינה מאז הקמתה שייכת לשילוב בין חוק העותומני והמנדטורי – שהן, למעשה, מורשת המשלבת את ערכי האיסלם והנצרות תוך התחמקות ממחוייבות כלשהי לרוח היהדות – שלא לדבר על ההלכה היהודית.

לצורך הצדקת חוקי הדיכוי שהפעילה מדינת ישראל מאז הקמתה נגד העם היהודי – ובמיוחד לצורך ההפרדה שחפצו העומדים בראשה לעשות בתודעת הציבור בין מדינת ישראל לדת ישראל – שימשה דמותו של הרצל ככלי פוליטי. באופן מסוים יותר גובשה, עוצבה והוצגה דמותו באופן מיתי-אגדתי על יסוד טכניקות של סוגסטיה המונית שבה השתמשו כל המשטרים הדיקטטוריים במחצית הראשונה של המאה ה20 כדי לחזק מבחינה רעיונית את אחיזתם בתודעת הציבור. ברוח זו הפכו מקימי המדינה את הרצל למניח אבן הפינה של המגמה הציונית, תוך התעלמות גסה מכך שפעילותו, שהיתה במקרה הטוב חיזוק המודעות הפוליטית היהודית בעולם הלא יהודי, כוונה במפגיע נגד הממסד היהודי הדתי.

המסגרת המדינית הקרויה מדינת ישראל מעולם לא היתה יותר מאשר מיסוד רעיוני של ערכי תנועת ההשכלה, אשר מרדה במורשת היהדות על יסוד ההנחה שזו כבר איננה מתאימה ל"עולם החדש". ברוח גישה זו הציגה התנועה הציונית את הסוציאליזם כמסד הרעיוני המתקדם של היהודי החדש, שאותו ראתה כמי שעשוי להיות מקובל יותר בעולם מאשר היהודי המסורתי, השומר אמונים להלכה. ברוח זו נתפסה גם היהדות המסורתית עד ימינו כמהות המפגרת אחר הקידמה המדעית והתרבותית.

ואכן, בדיקת הערכים המדיניים היסודיים של מדינת ישראל, המחוזקים בשמו של הרצל, מעלה עד כמה הצליחה במעשיה של מדינת ישראל ההפרדה שנעשתה בין יהדות לדתיות. כמי שאוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה היתה מדינת ישראל לגוף המנציח סתירה בעצם חינוכה את האזרח הישראלי להאמין בקיומה של יהדות לא דתית, מה שביסס את קיומו בישראל של אזרח יהודי חילוני. אזרח זה של מדינת ישראל, שהוא היורש בימינו של תנועת ההשכלה, הוא תוצר מובהק של חינוך שלטוני אשר דאג "לטהר" אותו, עד כמה שיכול היה, ממודעות לגבי מורשתו היהודית המקורית. תהליך החינוך שאותו עבר בידי המדינה דאג לא רק לשמור אותו ב"מרחק בטוח" מנגיעתם של יהודים מאמינים אלא גם להבטיח ניתוק ביניהם על ידי הצגתם בעיניו את שומרי המצוות לא רק כבלתי מעודכנים מבחינה תרבותית אלא גם כשליליים מבחינה מוסרית ופוליטית כאחד.

דבר זה נעשה בד בבד עם התאמתו של אזרח זה לערכים לא-יהודיים שבראשם הסוציאליזם הכפייתי, יורשה הרעיוני של הנצרות. דבר זה קשור לכך שבשל בורותם בנושאי היהדות ושטחיותם בהבנת מקומה ומשמעותה לגבי ההסטוריה העולמית לא הצליחו אנשי תנועת ההשכלה, אשר דחו את היהדות המאמינה, להבחין כראוי בין ערכיה היסודיים של היהדות וערכי הסוציאליזם – וזו הסיבה לכך שהציונות המדינית לא ראתה בעייתיות בשימוש שנעשה ברעיון הסוציאליסטי במסגרת מדינת ישראל, וגם לא בניגוד העקרוני שקיים בין הריכוזיות הכפייתית של המדינה לבין היותה של היהדות חופשית.

כאן נכנסת לתמונה אגדת הרצל, אשר הוצג על ידי הממשל הישראלי כמי שתרם לתקומת עם ישראל בארצו. בדיקת הערכים שלמענם פעל הרצל בחייו מראה שאף אם היה באמת מלא בכוונות טובות היה הוא נציג מובהק של תנועת ההשכלה ברעיונותיו ולפיכך לקה בהבנת היהדות. למעשה, זה גם מה שאיפשר למנהיגיה של המדינה מאז קומה לנצל את דמותו לצרכיהם הפוליטיים ולהצדקת דרכם.

מהי האמת שביסוד האגדה הממלכתית-ציונית על הרצל?

הציונות הממלכתית טורחת להציג את דמותו ככזו של אדם בעל ערכים נאצלים אשר לקח על עצמו לפתור את "בעיית היהודים" (שלמעשה לא נפתרה מאז ועד היום וספק אם ניתן בכלל לפתרה). אך מה היו ערכיו של הרצל? לצורך בירור זה הבה ונסקור חלק מרעיונותיו ופעליו:

נתחיל בכך שכבר בצעירותו נפגש הרצל עם גילויי אנטישמיות, אשר הביאו אותו לנסות ולחשוב על פתרונות אפשריים למה שראה, כאמור, כ"בעיית היהודים". אחד מהם, שהיה האפשרות של התנצרות המונית, מצביע על שטחיות הבנתו של הרצל את היהדות. מאוחר יותר כתב הרצל רומן בשם "שמואל כהן", ובין הפרטים שכתב לגביו ברשימותיו ניתן למצוא את התיאור הבא של תכניו: "בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים."

ב-1894, עוד לפני תחילת פרשת דרייפוס, שזיעזעה אותו, כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו סיפר על צעיר יהודי אופייני (לדעתו) שנמצא במתח מובהק בין שמירה על הערכים היהודיים ובין הרצון להשתלב בחברה, להיות מודרני. הצעיר, שמואל יעקב שמו, לא רוצה להיטמע בחברה הנוצרית, אך מאידך רוצה לפרוץ את מוסכמות החברה היהודית המדוכאת ולהרים ראשו בגאווה.

בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" שבו הציע (כפי שמסופר באגדת הרצל) פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. בספר זה הדגיש שעל מנת להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ משלו (בלי לנקוב בשמה).

ספר זה היה הרחבה ל"נאום אל הרוטשילדים", שחיבר הרצל לקראת פגישתו עם רוטשילד. הוא הכין אותו כ"קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם (ארץ ישראל או ארגנטינה), שכן זה הפתרון היחיד שאותו ראה ל"צרת היהודים".

במקביל לפעולת הכתיבה שלו נפגש הרצל רבות עם אישים אירופאים בכירים, שביניהם קיסר גרמניה והאפיפיור, שאת הסכמתם ניסה לגייס, ללא הצלחה, לטובת תכניותיו. במקביל התפרסם בפעולתו במסגרת התנועה הציונית. אז גם כתב: "...אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים."

בשנת 1897, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ, וזאת בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו "מדינת היהודים". דבר זה היה לאחר כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי הוכרז על יסוד "הקרן הקיימת לישראל", כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית.

להשגת המטרה שהציב לעצמו ולהפצת רעיונותיו, ניהל הרצל מגעים דיפלומטיים להשגת הסכמה מאת הסולטן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל, על בסיס הצעה כי התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה. הסולטן הסכים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ליישב יהודים בשטחי האימפריה אבל לא בארץ ישראל. הרצל דחה את הצעות הסולטן בעיקר בגלל כישלונו בגיוס התחייבויות של יהודים עשירים למימון רעיונו. בשנים 19021903 דחו הרצל ורבים מצירי הקונגרס הציוני גם את הצעתם של הבריטים להתיישבות יהודית באוגנדה שבאפריקה. עם זאת, הביאו רעיונותיו של הרצל, שמצאו נתיב ללבם של רבים מיהודי מזרח אירופה, לגלי עליה לארץ ישראל.

עובדה אחרונה זו היא זו שעליה מתבססים אלה הרואים את פעלו של הרצל כמרכזי בשיבת עם ישראל לארצו בעידן החדש. הדרך שבה מוצג הדבר על ידם גורסת כי "תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות היא זו שהביאה גלי עלייה, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל." במודע או שלא במודע אין העומדים בראש מדינת ישראל טורחים להדגיש את ההבדל העקרוני שקיים בין "הקמת מדינת ישראל" לבין "תקומת עם ישראל", שכן זו האחרונה החלה הרבה לפני פעלו של הרצל. לאי הבחנה זו בין אלה בתודעת הציבור יש השלכות חמורות:

קודם כל יוצר הדבר בציבור הישראלי את הרושם השקרי שהקמת מדינת ישראל ועלייתם של הגורמים הציוניים-סוציאליסטים שקדמו לה הם שמהווים את תחילת היווצרותה של תרבות האומה היהודית בישראל ולא היא: התרבות העירונית החדשה שנבנתה בארץ ישראל מאז סוף המאה ה19 קדמה להגעת ההתיישבות הסוציאליסטית-פועלית והיא שהיתה, בפועל, החלוצה האמיתית שהניחה את התשתית המודרנית והטכנולוגית גם למה שקיים היום במדינת ישראל. אך מה שיותר מכך הוא שהציונות הממלכתית, תוך כדי ניצול המונופול של מערכות התעמולה והחינוך שהחזיקה כמדינה ריכוזית, הציגה את החילוני כמי שקדם ביישובה של הארץ ליהודי הדתי – מה שהוא שקר מוחלט.

לצורך המשך פעולתה של מדינת ישראל נגד היהדות המאמינה והאדרת הסוציאליזם נוצל הרצל, שבכתביו ובפעולתיו ביטא את בורותם ובלבולם של המשכילים לגבי שורש מכורתם. בשל אי ההבנה שביטא לגבי מהותה של היהדות התנגדו להרצל כבר בחייו חוגי היהדות הדתית, אשר הבינו כי הוא מייצג דרך שקרית, אשר מתיימרת לפתור את ה"בעיה היהודית" על ידי ביטול ייחודיותו של העם היהודי באמצעות הטמעתו במרחב הבינלאומי. למותר לציין, בהקשר זה, כי השאיפה ליצור מהעם היהודי "עם ככל העמים", כמו לייעד את ארץ ישראל לשני עמים (או יותר) יונקות ממקור משותף זה.

ברוח דבריו של הרצל דאגו מקימי המדינה מאז הקמתה ועד היום ל"הכרה בינלאומית ומשפטית" אך מול דאגתם למעמד העם היהודי בעולם היו מוכנים לוותר על היהדות בישראל גופה; במדינת ישראל של היום, שחלק מאזרחיה אנטי-דתיים וחלק אנטישמיים ממש, הסתבר חששם של מתנגדי הרצל מפני השפעת פעולתו לרעה על צביונו הדתי של העם כצודק. עם זאת, אף שאין לדעת מה מבין דבריו גרם להשפעה כזו, ברור כי בהשקפתו החברתית הצדיק הרצל את גישתם של הציונים הסוציאליסטיים שככאלה ראו את היהודים הדתיים כבלתי מוסריים במיוחד ביחסם לרכוש.

בדומה לכך, לאורך כל דרך כתיבתו מביע הרצל גישה המיוסדת על רוח סוציאליסטית ואנטי-קפיטליסטית, האופיינית לשונאי היהודים ומתנגדת בעיקר לעשיריהם. כפי שראינו, התבטא הדבר כבר בספרו "שמואל כהן", בפנייתו אל עשירי היהודים ובפעילותו השתדלנית, שדרך קבע הוא מציע בה לנצל את ההון היהודי. בספרו "מדינת היהודים" כתב הרצל על חזון ההגירה שלו לגבי היהודים מאירופה כך: "ראשונה ייצאו הנואשים מכל תקווה, אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה יסעו". בהמשך הרוח הסוציאליסטית המתנגדת לעשירות ומעדיפה את ה"פרולטריון" היהודי פורט הרצל בספר זה את חזונו לגבי החברה שתאורגן במדינה המתוכננת; מקריאת הדברים מדהים עד כמה הקדים הרצל את זמנו ועד כמה הלכו בעקבותיו מקימי המדינה: חברת היהודים שלו "תבנה בתים אשר יימסרו לפועלים במחיר נמוך", "תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה", כל אזרח בה "יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות", "החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה" ו"המדינה תהיה נקייה ושומרת סביבה".

מכל זה ניתן להבין את הדרך שבה הבדיל הרצל בין סדריה של הקהילה היהודית האותנטית לבין זו של "חברת המופת" הסוציאליסטית. פרט החושף במיוחד את דחייתו של הרצל את המסורת הדתית ועד כמה הוא מרשה לעצמו כנציג תנועת ה"השכלה" להטיף נגד ביטוייה הקהילתיים של הדת היהודית הוא הדברים שהוא כותב לגבי הדת במדינה היהודית העתידה: "במדינה העתידית יהיו חופש דת, סמכויות אנשי הדת תוגבלנה." וכדי להקדים רפואה למכת הכפיה הדתית שממנה חשש הוא מוסיף: "...האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכוח החכמות והמדעים, ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבית מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות".

אין כמו דברים אלה כדי לבטא עד כמה תואמת גישתו זו של הרצל את גישתם של המחזיקים בהגה מדינת ישראל היום, שחלק גדול מהם ירש ממנו את הן את החשד שהביע נגד "תחבולות" אנשי הדת אשר, כדבריו, "יאמרו למשול" – והן את "פתרונו" לכך: להגביל את תחום פעולתם של אנשי הדת.

אך מה שמבטא יותר מכל את העוול המעורב בחזון זה הוא התמיכה בכפיה ודיכוי. לא ברור באיזו מידה הבין הרצל כי יישומו בפועל של מה שכלול בחזון מדינת היהודים שלו יתבטא בפגיעה גסה שאותה יפעילו המשתמשים בשמו נגד העם היהודי בארץ ישראל. זה גם איננו משנה מה היתה באמת כוונתו המקורית לאור הפשעים הנעשים בשמו; מה שבטוח הוא שאלה האומרים, תוך הסתמכות על דבריו, "אם תרצו אין זו אגדה" כופים על העם לעשות גם את מה שהוא כלל אינו רוצה.

נתונים נוספים