האוייב: אלימות

 

האוייב: אלימות

 

נצחונם הגדול ביותר של אויבי ישראל הוא הפיכתה של החברה הישראלית לרוויית אלימות; יותר ויותר כובש הכוח כל חלקה טובה בחברה הישראלית ומגרשת ממנה את האלטרנטיבה: שיח אנושי. יותר ויותר נדחק האזרח הישראלי לפינה שבה מועדפת המכה על המילה.

לאט אבל בתהליך הנראה כבטוח הופכת החברה הישראלית לחברה אלימה. מה שפעם היה נפתר בדרך הנחשבת בין בני אדם לתרבותית, הופך לנושא לריב שייפתר במקרה הטוב בבית המשפט ובמקרה הגרוע בבית החולים או בבית הקברות.

באיזון העדין שבין ישראל, המייצגת במזרח התיכון את התרבות המערבית לבין אויבותיה, המייצגות את תרבות האלימות של האיסלם, נראה כי ישראל "מאבדת גובה" מבחינה תרבותית ומתחילה להיגרר אחרי התרבויות שמסביבה מבחינת התנהגות האוכלוסיה.

באירועים הנרשמים בישראל בחדשים האחרונים עולה חלקם של אלה שבהם מעורבת פעילות פיזית כתחליף להבעת עמדה. דבר זה אינו מתרחש רק באירועים הנוגעים לחילוקי דעות בענינים של חיים ומוות, אלא בסכסוכים בתחומי אי הסכמה רגשניים, שמהם עולה כי מטרת המעורבים אינה שכנוע אלא פריקת לחצים.

שורת האלימות

כתבה תחת כותרת זו ב"ידיעות אחרונות" 2.4.06 סיפרה על חדירת אלימות לעולם הספורט בצורה שעשויה להעלות חיוך: "לואיס פרננדז, מאמן בית"ר ירושלים, התעמת עם אוהדים, השליך עליהם סוכריה על מקל והתלונן..."

אך באותה כתבה נתפרסם כי "על ביתו של בעלי מכבי ת"א, לוני הרציקוביץ', השליכו אוהדים בקבוק תבערה"

ולאחרונה מגיעים דיווחים על כך שגנבים הופכים לאלימים יותר ויותר, אולי בהשפעת האלימות הגואה מצידו השני של הגבול:

כך הפכו גנבי הרכב לשודדים רצחנים

בכתבתם זו של בוקי נאה ודודי נסים הם מספרים על דרכים חדשות שבהן נוקטים בימינו נהגי רכב: "היו ימים שבהם הגיעו גנבי הרכב וניסו להתגבר על מערכת האזעקה, אבל בחדשים האחרונים הם מסתערים בסכין שלופה על הנהג בעודו ברכב, משליכים אותו ונמלטים.

בכתבה הם מוסיפים: "היו כבר נהגים ששילמו בחייהם" ואח"כ מתארים את התגברותה של אלימות בתחום גניבת הרכב בישראל. בין היתר הם מוסרים כי "עשרות נהגים הוכו והושלכו ממכוניותיהם בשנה האחרונה בעת שהמתינו לאור ירוק ברמזור".

הזנחה פושעת

שחר גינוסר, בגליון "7 ימים", "ידיעות אחרונות" 13.1.06 מתאר ומביע עמדה לגבי מקור האלימות. לדעתו הבעיה היא היעדר של מדיניות רווחה ראוייה. הוא כותב:

"על ספסל הנאשמים, יחד עם בן ה-16 שרצח את מעיין ספיר והנער שדקר למוות בגלל ויכוח על מאה שקל, צריכה לשבת גם מדינת ישראל. היא זו שהפכה את קרבנות העוני והאלימות במשפחה לעבריינים בעל כרכם. ככה זה כשהכסף מופנה לשוטרים שיעצרו את הרוצח הבא, במקום למדיניות רווחה שתמנע ממנו להיתדרדר לפשע."

רף האלימות בישראל עולה כשראשי ציבור מתחילים להיות מאויימים. כותרת של כתבה בנושא היא

ראש עיר על הכוונת

ליאור אל-חי, "ידיעות אחרונות" 19.6.06 כותב:

רימון הושלך אתמול למכוניתו של ראש עיריית קריית-אתא

ומוסיף:

ראש העירייה גילה ששמשת מכוניתו נותצה – השוטרים מצאו על המושב האחורי רימון – שלא התפוצץ – ראש העירייה: אין לי אויבים

בהמשך גוף הכתבה מסופר על "ראשי עיר מאוימים". בכותרת המשנה מדברים על "יריות, נסיון דריסה ואיומים ברצח" ונמסר כי "...השנה נרשמו 30 תקיפות של ראשי רשויות" כשלאחר מכן מובא תיאור שורה ארוכה של תקריות אלימות שהופנו נגד ראשי ערים ורשויות בישראל.

הטיפול בבעיית האלימות

באותו גליון של העתון סיפר עדי אלדר, יו"ר השלטון המקומי, כי "האלימות נגד נבחרי ציבור הפכה לנורמה..."

לשאלה "איך מטפלים בבעיה?" משיב אלדר:

"לא מזמן קיימתי שיחה עם השר לבטחון פנים אבי דיכטר. אמרתי לו שצריך להקים כוח משימה מיוחד של המשטרה שיטפל בנושא האלימות נגד ראשי המועצות."

אך על רקע הפשיעה הגואה בתחומים רבים ושונים – ועל רקע הארכתה של פעולת ועדת זיילר לזמן בלתי מוגבל (כפי שנתפרסם בתקשורת) - ברור כי השיטה הישראלית של "מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח" אינה פתרון לבעיה אלא ביטוי או סימפטום שלה.

מה שבטוח הוא שהבעיה הזו לא נולדה לפני זמן קצר. תהליך האלימות בושל במשך זמן ארוך עד שהגיע למימדיו היום. התנחלות האלימות בתודעתו של האזרח הישראלי היא פרי תהליך שארכו, כנראה, כימי המדינה. בין מרכיביה היסודיים ההרגל לראות את חיי האדם כדבר שאינו נמצא במקום הגבוה ביותר בסולם הערכים הראשי של החברה.

נתונים נוספים