ההבדל

 

ההבדל

 

שתי כותרות ושתי כתבות שונות בנושא אמנותי ממחישות הבדלי עמדות פוליטיות.

 

או: למה נערך קונצרט יום ההולדת ה70 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניו-יורק?

 

ב"ידיעות אחרונות" 16.2.06 פורסמה, תחת הכותרת

"יום הולדת 70 לזובין מהטה ולפילהרמונית", כתבתו של איתן עמית.

 

הכתבה סיפרה כי בקונצרט חגיגי שייערך בקארנגי הול, אולם הקונצרטים הותיק בניו יורק, נחגג יום הולדתו של המנצח זובין מהטה ויום הולדתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

בכתבה הוזכרה יצירה אחת שנוגנה בקונצרט החגיגי, שהכרטיסים אליו ואל הסעודה שאחריו נעו בין 1,500$ ל6,000$ - הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של רחמנינוב.

חובבי מוסיקה יודעים כי לא יתכן שקונצרט חגיגי יורכב מיצירה אחת בלבד. מה, אם כן, היצירות האחרות? את "פתרון החידה" ניתן היה למצוא בכתבה שהופיעה בעתון "הצופה" יומיים לפני כן, באותו נושא, אך תחת כותרתה שונה לגמרי:

"מהטה עם שטראוס בניו-יורק – דניאל ברנבוים מנצח ברמאללה".

כותרת זו מגלה ומסגירה כאחת: היא מגלה את היצירה הנסתרת שנוגנה בקונצרט החגיגי – ובו בזמן היא גם מסגירה את המניעים מאחורי אי הגילוי שבידיעה מ"ידיעות אחרונות": נגינת התזמורת הפילהרמונית יצירה של שטראוס משמעה שבירת חרם של מאזיני התזמורת הותיקים. נגינת היצירה בניו-יורק עשויה גם להיות ההסבר החלקי לעובדה שהקונצרט החגיגי של יום ההולדת של התזמורת לא נערך בישראל.

כמובן שלא ניתן להתעלם גם מהדרך שבה קשרה מערכת "הצופה" בין הקונצרט של מהטה בניו-יורק לבין הקונצרט שעליו ניצח ברנבוים ברמאללה. קונצרט זה של ברנבוים היה, כנראה, סוד שמור במיוחד, שכן לציבור לא נודע עליו מידיעות אחרונות" או מ"הארץ". זהו, כנראה, חלק מהשיטה העיתונאית החדשה: אי גילוי – או הסתר - לא נאות.

הסתר לא נאות

ההבדל בין שתי הכותרות – והכתבות - הוא במיקוד הפוליטי – ובכל אחד מהעיתונים נבחר הניסוח במכוון, בהתאם למטרות העל של העומדים מאחורי הכתבה; עם זאת, ההבדל העיתונאי בין שתי הגישות מעניין במיוחד: בעוד שהכתבה ב"ידיעות אחרונות" הביעה עמדה על ידי הסתרת מידע, עשתה זאת מערכת "הצופה" על ידי הבלטתו: ב"הצופה" בחרו להבליט את הופעתה בקונצרט החגיגי יצירתו של המלחין השנוי במחלוקת ריכרד שטראוס, אשר יצירתו המוסיקלית איננה מנוגנת בישראל מאז מלחמת העולם השניה, בשל חרם ספוטני שנערך נגד יצירתו – ולעומת זאת, ב"ידיעות" לא הזכירו אותה בכלל.

האם לא יכלו מהטה והפילהרמונית לעבור ערב יום הולדת חגיגי מבלי להסתבך מלכתחילה בפולמוס שטראוס?

לא אם רצו להעביר מסר לניו-יורקים.

ומהם זכויות הניו-יורקים לעומת זכויות מנויי הפילהרמונית? אולי יכולתם הכספית?

הדור אשר לא ידע את טוסקניני

נגינת שטראוס בקונצרט חגיגי של הפילהרמונית הישראלית בניו-יורק תחת ניצוחו של זובין מהטה, מנצחה מזה שנים רבות, איננה סתמית או מחוסרת הקשר; לפני חדשים לא מעטים התחוללה בישראל שערוריה רבתי כאשר על דניאל ברנבוים, המוסיקאי הבינלאומי "ממוצא ישראלי" (עובדה שבדרך כלשהי יודע ברנבוים שלא להזכירה כמעט בחו"ל) כמעט והוטל חרם מקומי, עקב העזתו לנצח על התזמורת הפילהרמונית בנגינת יצירה מוסיקלית אשר השמעתה איננה מקובלת בישראל.

ביחד עם יצירתו של וגנר, אף כי מסיבות שונות לגמרי, יצירתו של ריכרד שטראוס איננה מנוגנת על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית מזה שנים רבות. לא ברור איזה סוג של הסכמה – אם בכלל – הושגה כדי לאפשר את נגינת המוסיקה של שטראוס בקונצרט.

החרם, שבירתו ומשמעותו

משמעותו המוסרית של החרם על שטראוס ווגנר כרוכה בגורמים, בסיסות ובתנאים שהביאו להקמת התזמורת בהקשר של יום ההולדת שלה, נגינת שטראוס איננה מקרית: היא בעלת משמעות של שבירת רצף בן 70 שנה – אבל גם כניעה כפולה לשני ערכים שליליים – ונצחונם של אלה: לנצחון המוסרי של אויבות ישראל, כפי שהם באים לידי ביטוי ברשות הפלשתינאית - ולנצחון הכחשת זכות הקנין הסוציאליסטית.

את הנצחון הראשון קל לראות בכל צורה שבה מביע ברנבוים את תמיכתו ב"עם הפלשתיני". הנצחון השני, הסוציאליסטי, הוא בהתעלמותו של המנצח מזכותם של מקימי התזמורת ומנוייה על תכניותיה המוסיקליות, עד כמה שהן מבטאות ערכים מוסריים.

ההסתרה של עובדה זו של שבירת החרם רחוק מגבולות ישראל מסבירה גם, כנראה, מדוע נערך הקונצרט החגיגי לציון יום ההולדת של התזמורת הישראלית בניו-יורק, הרחק מארץ המולדת האמיתית שלה.

המזימה

משמעותה המוסרית של שבירת החרם על ידי זובין מהטה, ביחד עם סירובו, השנה, של דניאל ברנבוים, להעניק ראיון לשדרנית גלי צה"ל בשל "היותה לבושה במדים של צבא כיבוש" חוברת למשמעותו המוסרית של הקונצרט שהגיש דניאל ברנבוים ברמאללה. חבירתה של התקשורת הישראלית למזימה מדגישה עד כמה מניפולטיבית פעולתה הכללית של הקבוצה הרעיונית ההולכת ומתגבשת בעד אויבי ישראל ובכיבושיה דורסת את הזכויות שמקימי הערכים הישראליים קנו ביושר.

הקמתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשנת 1936 היתה בעלת משמעות סמלית-פוליטית מיוחדת: היא הוקמה על ידי פליטי המשטר הנאצי שהגיעו לא"י בשנות השלושים של המאה ה20. ברוח זו התפתח גם נושא ההחרמה של שטראוס ווגנר. שטראוס הוחרם, בין היתר, כי היווה סמל שלילי להתנהגות פוליטית של אמן, בכך שבחר להמשיך ולדור בגרמניה הנאצית. באישיותו והתנהגותו היווה ריכרד שטראוס, שאיש אינו מכחיש את גאוניותו האמנותית, דוגמה לעיוורון פוליטי, אנטי-תיזה לאלה שנטשו את גרמניה במחאה על פשעי המשטר הנאצי.

למותר לציין כי המוסיקאים פליטי גרמניה שהגיעו לפלשתינה חסרי כל הם אלה שבאופן יחסי שפר עליהם גורלם; האחרים מצאו את גורלם – ולעתים קרובות את מותם - במחנות פליטים או מחנות ריכוז.

החרם לא היה רשמי וזה היה כוחו הוא היה ספונטני וכוחו נבע מפרסומו העולמי, כמו המרד של טוסקניני נגד משטרו של מוסוליני, שבו נקט טוסקניני נגד הרודן האיטלקי. טוסקניני, שניצח על הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית, היווה באישיותו בדיוק את האנטי-תיזה לשטראוס: כמי שהוכר כבר בחייו כגדול המנצחים בעולם וכאחד מגדולי האמנים הוא נטש חיי תהילה נוחים במשטרו הפשיסטי של מוסוליני ונקט בכל סוג של פעולת מחאה וביקורת נגד המשטר הפשיסטי והמשטר הנאצי.

זהו הרקע למה שהביא אותו, כלוחם חירות, להיות ראשון המנצחים על תזמורת הפליטים בפלשתינה. זהו הערך שנשכח, בוזה ונרמס על ידי ברנבוים. בדחיפתו הפנימית לשבור את החרם נגד שטראוס ביטא ברנבוים משהו מעוורונו של שטראוס עצמו והוא מלמד אותנו כי הדור החדש של האמנים לא ידעו את מורשת טוסקניני ולא את הערכים שלמענם נלחמו לוחמי החופש בשנות ה40.

הבגידה במנויים

מבין השאלות הרבות שעולות בקשר לקונצרטים החגיגייים הללו, שאלה אחת צריכה להישאל לגבי זכותם של המנויים לקבוע את תכניות הקונצרטים והיא: האם הם בכלל נשאלו לדעתם לגבי פרטי הקונצרט החגיגי? על רקע כה הרבה שאלות ותמיהות לא נשאלת השאלה אם זה מקרי אלא אם החמצות בסדר גודל כזה יכולות להיות לא מקריות?

פוליטיקה במקום מוסיקה

ולגבי הקונצרט שנערך ברמאללה מספר לנו "הצופה":

"ביום ראשון הגיע המנצח דניאל ברנבוים לרמאללה וניצח על תזמורת פלשתינית בערב תרבותי ומיוחד לכבוד העם הפלשתיני, בו השתתפו ראשי הרשות הפלשתינית, בהם נביל שעת', ששיבח את ברנבוים על עמדותיו ועל אהדתו לפלשתינים."

אף מילה על המוסיקה. הכל פוליטיקה.

ומה אנו, כקוראים, אמורים להבין מזה, שלא ידוע לנו שום דבר על היצירות המוסיקליות שנוגנו באותו קונצרט – שלא לדבר על איכות הביצוע שלהן – או מכך שההתייחסות היחידה לתוכן הקונצרט היתה לנושא הפוליטי, אשר בוטאה על ידי התשבחות שהעניק בכיר הרשות הפלשתינית ל"עמדות" ול"אהדה" של ברנבוים?

אולי אנו אמורים להבין ששום דבר בעולם המוסיקלי של היום כבר אינו נקי מפוליטיקה – ולא סתם מפוליטיקה, אלא ממלחמה פוליטית על ערכי היסוד של תרבותנו, שהצדק המוסרי הוא העיקרי שבהם.

נתונים נוספים