ההסטוריה של זכויות האדם

;}

התקפה על צבא ההגנה

 

מאז ומעולם היה צה"ל, עבור המאמינים בעמדתה המוסרית של מדינת ישראל, סמל לזכותם של עם ומדינתו להגנה עצמית. העקרון העומד ביסודו של צבא ישראל – ההצהרה על כך שהוא צבא של הגנה - הביא במשך שנים רבות לגאווה לדורות של יהודים ואזרחים ישראליים. בעידן האחרון מותקף עקרון הגנה זה על ידי מכחישים מבית. הצורה הנפוצה שבה מציגים מכחישים אלה את מעמדו של צה"ל כצבא הגנתי היא התקפתם על פגיעתו לכאורה בזכויות האדם.

גאוותו של העם בצבאו נפגעת על ידי ארגוני זכויות האדם, אשר, חוץ מפגיעתם בכבודו הצבא, גורמים גם לכך שלקציניו הבכירים של צה"ל נגרם לאחרונה אף חשש מלנסוע לחו"ל, כדי שלא להיאסר על ידי גורמים משפטיים בעוון פגיעה בזכויות האדם.

לאחרונה נשמע קול הגנה על צה"ל מן הפרקליטות, כשהוא מוקיע את הארגונים המצהירים על עצמם כארגוני זכויות אדם, וחושף אותם כארגונים שדואגים רק לזכויות האדם של הפלשתינים. אך תוך זמן קצר ביותר מושבת מלחמה שערה, כדי להתקיף הגנה זו בעודה באיבה. זה מעלה, כמובן, את השאלה מי באמת מגן על זכויות האדם?

נציגת הפרקליטות נגד ארגוני זכויות האדם

זדו היתה כותרת כתבתו של יובל יועז ל"הארץ" 7.3.06. בכתבה הוא מסביר כי עו"ד נירה משרקי, מפרקליטות תל-אביב, יצאה נגד ארגוני זכויות האדם הישראלים הרבים והאשימה, בין היתר, את "המוקד להגנת הפרט" בכך שהוא עובד בשיתוף פעולה עם ארגון "בצלם" המוציא חוברות תקופתיות המכפישות את מדינת ישראל ואת כוחות הבטחון שלה ברחבי העולם..."

התקפה כהגנה

בכתבה מתואר בדרך מאלפת מסע ההגנה-התקפה המיידי שנפתח נגד משרקי עקב "העזתה" לבקר את ארגוני זכויות האדם; מנכ"לית "המוקד להגנת הפרט", דליה קרשטיין, מיהרה להתלונן לפני היועץ המשפטי לממשלה כי "מסמך הפרקליטות כולל התקפות חסרות רסן על ארגוננו... וכלפי עצם הרעיון של הגנה על זכויות האדם של פלשתינאים". היא ציינה כי "התקפות מטעם המדינה על ארגוני זכויות אדם הפועלים בה... מהוות איום חמור על המשטר הדמוקרטי". האגודה לזכויות האזרח מיהרה להצטרף לדברים: עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה, כתב: "לא הדיווחים... הם המכפישים את ישראל ואת כוחות הבטחון שלה, כי אם הפרת זכויות האדם המתוארת בהם".

משרד המשפטים והגורמים הבכירים

כפי שנמסר בכתבה, תגובתו של משרד המשפטים היתה מינימלית ומסוייגת: "ממשרד המשפטים נמסר אמש בתגובה כי "...הדברים ...דורשים את התייחסותנו" אך בצד זה נאמר "שלא לייחוס אמרו גורמים בכירים במשרד המשפטים כי... הדברים אינם משקפים את עמדת המערכת באשר לארגונים אלה ולפעולתם. לדברי הגורמים, עם קבלת המכתב, נפתחה בדיקה בנושא זה... על מנת לבדוק כיצד הוגשו הדברים לבית המשפט ומי אישר את הגשתם."

סתימת פיות בשם כבוד האדם

יום אחרי שעו"ד נירה משרקי, מפרקליטות מחוז תל-אביב, פירסמה ביקורת על דאגתם כביכול של ארגוני זכויות אדם ישראליים לזכויות האדם של פלשתינאים בלבד, היא מותקפת על ידי המערכת שעל אצבעות רגליה דרכה.

מה שחמור ביותר בהתקפה זו על נציגת הפרקליטות הוא שאין היא מתייחסת לדברים בצורה אינטלקטואלית, תוך הצגה של עמדותיה כטעויות או תוך הצבעה על משגים כאלה או אחרים בטיעוניה, אלא נוקטת בהליכים שמשמעם שאיפה לסתום את פיה של מציגת העמדה שאינה נוחה לשמאל.

הדבר מעיד על ליקוי הבנה יסודי בעמדת המתיימרים להגנה על זכויות האדם: הם מצדדים דרך-קבע בהגנה על זכויות האדם של צד אחד בסכסוך המקומי – הצד הפלשתיני, שהוא צד התוקפנים, היוזמים את האלימות והפגיעה בזכויות האדם.

את טבע הנסיון לסתום את פי הפרקליטה בצורה לא ענינית ניתן ללמוד מכותרת כתבתו העוקבת של יועז ב"הארץ" ביום שלמחרת:

הליך משמעתי נגד הפרקליטה שהכפישה ארגוני זכויות אדם

בכתבה, שמכותרתה ניתן ללמוד כי כותבה כבר הפנים למצב של עובדה את ה"הכפשה" נמסר כי "היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז פתח בהליך משמעתי נגד עו"ד נירה משרקי מפרקליטות מחוז תל-אביב, בעקבות ההודעה ששיגרה בשבוע שעבר לבית משפט השלום בירושלים בשם מדינת ישראל, שבה דברי הכפשה על ארגוני זכויות האדם "המוקד להגנת הפרט" ו"בצלם".

בהמשך מתוארת הסתערותה של הח"כ גלאון כדלקמן: "...בעקבות זאת פנתה למזוז הח"כ זהבה גלאון בדרישה לנקוט צעדים נגד משרקי "כדי לשדר מסר ברור שלתפישות המתאימות למדינה טוטליטרית אין מקום בפרקליטות של מדינת ישראל".

כבוד לכבוד האדם.

מה שהח"כ גלאון מכנה "תפישות המתאימות למדינה טוטליטרית" לא ברור, אך ברור כי ביטוי זה של הח"כ גלאון נשלף ישירות מתלונתה של דליה קרשטיין מ"המוקד להגנת הפרט", לגבי "איום על הדמוקרטיה". כאמור לעיל, טענת הפרקליטות, כפי שנכתבה על ידי משרקי איננה מכוונת נגד נושא זכויות האדם אלא נגד פעילות שיש בה משום הונאה; היא מציינת במסמך שהכינה שהמוקד להגנת הפרט "איננו עוסק בהגנה על זכויות אדם" כנטען על ידו, כי אם בהגנה על זכויות הפלשתינאים בלבד", ושהוא "משתף פעולה עם ארגון "בצלם" המוציא חוברות המכפישות את מדינת ישראל וגורמות נזק". דברים אלה ניתנים לבדיקה, אם הם חשודים כלא-נכונים, אך העדפתם של התוקפים להתייחס לדבריה של נציגת הפרקליטות כערעור על עצם האמינות של ארגון – או ההנחה שארגון המצהיר על עצמו כעל ארגון הדואג לזכויות אדם הוא חסין מביקורת, אינם מביאים כבוד לכבוד האדם.

הכפשה

זו עובדה שהחוברות של "בצלם" מכפישות את מדינת ישראל. זה נכון שאם צה"ל אשם בפגיעות בזכויות האדם יש בכך משום פשע שמחייב עונש, אך פגיעה בכבודו של צה"ל איננה רק פגיעה בדמות צה"ל אלא בצורת ניהול המלחמה בכלל – וזו לא ניזומה על ידי צה"ל. יחד עם זאת, יש ריח לא נעים לעובדה שארגוני זכויות האדם מוצאים לנכון לפרסם את קלונו-לכאורה של צה"ל בעולם – ולהציג את מדינת ישראל במערומיה המוסריים-לכאורה – כאשר ניתן לנהל מאבק משפטי על כל פגיעה מסוג זה במסגרת האפשרויות שמעניקים צה"ל ומדינת ישראל למעוניינים – וקל וחומר כאשר ברשות הפלשתינית עצמה אין כבוד לזכויות האדם ו/או אפשרות לעריכת משפט בנושא זה.

אין ספק שכשמדובר בזכויות האדם סובלת המערכת המשפטית הישראלית מבורות ואי הבנה. אך נראה כי הרבה יותר מכך היא סובלת מחוסר צדק. זה מביא אותה פעמים רבות להתעמר בחייליה ובאלה המעוניינים להגן עליהם, במיוחד בהקשרים שבהם הם ראויים לכך.

ארגוני השמאל, המתריעים נגד יציאת הפרקליטות נגד ארגוני זכויות האדם, חוטאים בכך שהם מסכימים, מבלי לבדוק את הפרטים, להיותם של הפלשתינאים הנפגעים הראשיים בזכויות האדם שלהם. התנהגותם מעידה על כך שהם מקבלים את התמונה המצויירת בתעמולה הפלשתינאית, המתארת את העם הפלשתינאי כחלש, סובל ומושפל אל מול הישראלי. ככזה, הוא נתפש, ברוח הנצרות המערבית, כצודק.

השמאל דוחף להפוך את מדינת ישראל למדינה צודקת על יסוד ההנחה שהצדק משמעו כיבוד זכויות האדם של החלש. כל ערעור על גישה זו נתפש כאוייב הצדק ובמובן זה אוייב מדינת ישראל כפי שהשמאל רואה אותה באידיאלים שלו. מנקודת מבט זו, השמאלני הוא פטריוט הרואה את ארגוני זכויות האדם, על אף גרימתם נזק לצה"ל, כמי שמועיל לתדמיתו של הישראלי בעולם. הזדהותו זו של השמאלן עם הטיפוס הנוצרי-מערבי של מושג זכויות האדם מסבירה גם מדוע הוא רואה את בתי המשפט הבינלאומיים כבני בריתו – ואת הפעולה נגד הקצינים הבכירים של צה"ל ככזו התורמת לתדמית המדינה.

מי בעד המדינה, מי נגד

במאמר מערכת שהופיע תחת כותרת זו של "הארץ" באותו יום נסקר נושא ארגוני זכויות האדם הישראליים, בעקבות המלחמה החדשה על מהות נושא זכויות האדם, מנקודת המבט של תפישת זכויות האדם השמאלנית.

"הארץ", בהתאמה לכך, כותב: "ארגוני זכויות האדם הישראליים שמנסים לסייע לפלשתינאים לא זכו מעולם לאהדה ציבורית גורפת. ארגונים כמו "מחסום ווטש", "המוקד להגנת הפרט" ו"בצלם" נתפשים בציבור הרחב כמלשינים וכבוגדים באינטרס הישראלי... ההבנה כי ארגונים אלה מצילים את כבודה של המדינה וכי זלזול בהם פוגע בדמוקרטיה הישראלית ומחליש אותה, לא חילחלה בציבור..."

מעניין לשים לב כי המושג הכה-נזיל, ה"כבוד", הוא מושג מפתח בטיעון הראשי של העתון; מבחינתו, "כבודה של המדינה" יושג אם היא תוכיח לעולם שהיא מכבדת את זכויות האדם של אויביה (עפ"י הדגם הנוצרי של "אהוב את אויבך). דבר זה נשמע הגיוני במיוחד למי שמתייחס אל הפלשתינאים החלשים במחסומים כאל "חפים מפשע", שאינם אשמים בסבלם, ולא כאל אוכלוסיה תומכת טרור.

זהו ציר אי ההסכמה בין נשות ישראל טובות הלב, הרואות את מצוקתם של הפלשתינים העומדים במחסומים, אך לא את זו של החיילים הנמצאים שם. זוהי גם עמדתו של "הארץ", המסביר לנו במאמרו מיהן נשות מחסום ווטש:

"מחסום ווטש הוא ארגון זכויות אדם נשי ייחודי של מאות נשים, שזה חמש שנים מציב משמרות ב-40 מחסומים בגדה כדי ...לנסות לסייע לפתרון בעיות פרטיות של פלשתינאים שאין להם למי לפנות."

לכאורה, מוצגות נשים דואגות אלה על ידי מניעיהם החיוביים ביותר – ואין באנושות איש שיערער על כך שאין נאצל יותר משאיפה לסייע לבני אדם, כמתואר לעיל. אך ממש בצמוד לתיאור חיובי זה של מטרת נשים אלה, ממשיך התיאור של פעילות נשי "מחסום ווטש" כך:

"...ההנחה היא כי נוכחותן של נשים בוגרות... מונעת התעמרות מיותרת ומקלה במעט את הסבל וההשפלה שהם מנת חלקם של אלפים. ...הם המעט שאזרחים ישראלים יכולים לעשות כדי לנסות ולמנוע עוולות הנובעות מהכיבוש."

ואין צורך בעיין מזויינת כדי להבחין בדרך שבה מסתירה השאיפה ההומנית לסייע לא רק התעלמות מהגורם האמיתי לסבל הפלשתיני – שהוא אלה העומדים בראשו – אלא התקפה על ישראל והאשמה ישירה של כוחותיה ופעולותיה בצורת "התעמרות", "השפלה" ו"עוולות הנובעות מהכיבוש".

יתכן כי בין העוולות הנובעות מהכיבוש, העוול הגדול ביותר הוא האשמתם של החפים מפשע, המותקפים על לא עוול בכפם ואח"כ, כשהם מגינים על עצמם, הם מואשמים בכך שהם אינם סובלנים דיים.

מסיים "הארץ" את מאמרו בהצהרה ש"ארגוני זכויות האדם הם גאוות המדינה, ולא בבחינת איום שצריך לחסל או, אפילו, לצמצם."

אם היה דואג למקד שכלתנית את אמירתו, היה יוצא וידו על העליונה. עליו לבדוק, קודם כל, אם ארגוני זכויות האדם הם באמת כפי שהם מתיימרים להיות – ובמיוחד עליו להיות מסוגל לראות אם אין ארגון זכויות אדם כזה אינו נוקט בגישת "איפה ואיפה" ומעדיף את זכויות האדם של תוקפן שפגע בזכויות אלה על פני מי שפועל כדי להגן על זכויות האדם.

וכדאי שכל הגורמים במדינת ישראל יידעו על מה שהם מדברים כשהם מתכוונים לזכויות האדם – ובמיוחד אלה המצהירים על עצמם כ"ארגוני זכויות אדם".

נתונים נוספים