הסטוריה של פשרה

 

הסטוריה של פשרה

סיפורה של מדינת ישראל

מצבה הפוליטי של ישראל בדעת הקהל העולמי הוא בעייתי ביותר, אך תהיה זו טעות לנסות ולהבין את הבעיה במנותק מהקשרה המלא, שכן המצב הנוכחי הוא השלב האחרון בתהליך סחרור והתדרדרות שאליו נכנסה מדינת ישראל כמעט עם הקמתה; מדובר במסלול של פשרות מוסריות שנעשו עם אויבים לא מוסריים ולא מתפשרים, שאליו נדחפה ישראל על ידי גורמים בינלאומיים, שחלק מהם ידידיה המוצהרים. אלה תימרנו אותה תוך לחצים, איומים וסחטנות למצב הפוליטי הירוד שבו היא נמצאת היום. והדבר שמהווה את המחדל הגדול ביותר של ישראל בתהליך הוא שתיקתה לגבי אי מוסריותו.

ישראל, שהותקפה מאז קומה על לא עוול בכפה, מעולם לא מצאה לנכון להוקיע את אויביה מבחינה מוסרית ולהביע את מחאתה העקרונית נגד המתקפה היזומה שנפתחה נגדה על ידי כלל מדינות ערב עם הקמתה. גם כשהחלו להיווצר הזדמנויות להסכמי שלום בינה לבין אויבותיה, נמנעה ישראל מלתבוע מהן לשלם על הנזקים שגרמו לה או מליזום הענשה כלשהי של מנהיגי האויב. פשרה לא מוסרית מסוג זה היווה ההסכם עם מצרים, שבמיוחד בימינו ברור כי מעולם לא היה כזה של שלום אמיתי, אלא של "מלחמה קרה". על מחדל פשרה חמור זה, שבו הוצגה ישראל כאשמה, משלמים אזרחי ישראל עד היום.

למחדל זה ולאחרים כמוהו, שבהם העדיפה ישראל לפגוע בזכויות בניה שלה על פני פגיעה במעמדם של מנהיגי מדינות ערב, יש חלק גדול בעובדה שישראל נתפשת היום בעיני רבים בעולם כלא מוסרית. אם, לעומת זאת, היתה ישראל משקיעה בהצגת מעמדה המוסרי בסכסוך את המשאבים שהשקיעה בשנות המלחמה הארוכות שעברו עליה מאז הקמתה ואת הפגיעה הקשה שהיה לדבר זה באזרחיה, היה ההישג הפוליטי שהיתה משיגה גדול לפחות כמו זה של נצחון צבאי גדול. יותר מכל דבר אחר, היא לא היתה מוצאת היום את עצמה במצב שבו יש לאויביה יתרון תעמולתי משמעותי עליה בדעת הקהל העולמית.

המוסר תובע שכפי שמחובתו של אדם מוסרי להילחם בפשע, שום אדם מוסרי לא יהיה מוכן להשתתף בפשע, לסייע לו או לתמוך בו. במקרה של המלחמה נגד ישראל, הצדק תובע מצב שבו לכל המסייע לאויביה הרצחניים של ישראל, בין אם מדובר באדם יחיד או בממשלה, יהיה מעמד של מסייע לרצח. המוסר והצדק תובעים ששום גוף אנושי בעל כבוד עצמי – בין אם מדובר באדם יחיד ובין אם מדובר בארגון, קבוצה או מדינה - לא יראה לעצמו לכבוד להצטרף לפעולת טרור או לפעולת מלחמה לא צודקת.

ברוח דברים אלה היה על מדינת ישראל להציג את אויביה – בין אם מדובר במדינות או בארגונים - לא רק כמאיימים עליה אלא גם כגורם בלתי מוסרי המאיים הן על כל בני האדם המוסריים באשר הם – והן על מוסריותו של כל אדם שחבר בו. כך היה צריך להציג גם ובמיוחד את אנשי הטרור כפועלים לא רק נגד ישראל אלא כאויבי כלל האנושות, במיוחד כשפעולותיהם מפרות גם את כללי ההתנהגות היסודיים שנקבעו באמנות עולמיות הומניסטיות, החל מפעולותיהם המכוונות דרך קבע נגד אזרחים באירופה ובאמריקה. במלחמתם נגד ישראל צריך היה להשתמש לצורך הוקעה מסוג זה בפעולות כמו זו של חטיפת החמאס את גלעד שליט, או של הפרת הסכמי הפסקת אש בהתקפת החיזבאללה בגבול הצפון, תוך הדגשה על כך שפעולות כאלה – מעבר להיותן לא מוסריות ובלתי אנושיות - אינן פוגעות בישראל בלבד אלא עומדות גם בניגוד לחוק הבינלאומי.

אך ישראל לא אצרה כוח לבצע הצגה מסוג זה של האויב ולכן מצבה בעולם בכי רע. על כך ניתן ללמוד מעצם העובדה שאף אחת מידידות ישראל בעולם לא מצאה לנכון לצאת נגד החמאס בשל תביעתו הסחטנית לשחרור רוצחים תמורת חייל ישראלי חטוף – או לצאת נגד הסיוע שמעניקים ארגונים בינלאומיים לשלטון החמאס בעזה. העובדה שישראל זוכה לכל כך מעט תמיכה מן העולם החופשי נובעת מחולשתה שלה, שכן היה בכוחה של ישראל למנוע את שחיקת כוחו הרוחני החיובי של העולם החופשי כולו אל מול אויביו.

הנהגת מדינת ישראל לא החזיקה מעולם בהבנה הנדרשת לגבי הדרך שבה הסכסוך במזרח התיכון משפיע על העימות הכלל-עולמי. היא נכשלה במיוחד בהבנת התפקיד שעשוי להיות לישראל בתוכו. גם אם הבינו מנהיגי ישראל כי עם עליית כוחם של המשטרים הדיקטטוריים בעולם יש למתרחש במזרח התיכון תרומה רבה לחיזוק כוחם הפוליטי של אויבי הצדק והחופש בעולם כולו, הם לא השיגו את ההשפעתה החיובית, בכוח ובפועל כאחד, של מדינת ישראל על מאזן העימות העולמי. מבחינה עובדתית, מה שבו התבטאה חולשתה של ההנהגה הישראלית הוא תוצר מחדליה המוסריים שלה, אשר כללו שותפויות של פשרות עם משטרים לא מוסריים, אשר סייעו לקיומם. תוצאתה ההכרחית של מדיניות זו היתה ההערכה העצמית הירודה של הישראלים, אשר מנעה מהם לראות את עצמם כמושיעי העולם ואת מלחמתם כמבטאת את ערכיה החיוניים של האנושות כולה.

בהקשר זה לא עשתה מדינת ישראל די כדי למנוע את ההתדרדרות התרבותית הכללית מלהגיע למצב העכשווי של "הבנת" האויב על ידי הפסוודו-הומניסטים של השמאל. בשל הליקויים הגסים של שלטונה, מערכת המשפט שלה ותקשורתה, הופנתה כל נחישותה של המדינה דווקא נגד גורמי הפנים שלה שמחד הביעו נאמנות לערכיה הלאומיים, אך מאידך התירו לשרלטנים פסוודו-הומניסטים חופש פעולה לטובת שונאיה מבית. כל המחדלים הללו נבעו מיסוד אחד – מבורות מפליגה לגבי מאפייני רוח האויב ולפיכך ממחדל זיהוי של המוסר הירוד שבו הוא אוחז. כל זה מסתכם בהימנעותה של ישראל מלזהות את עובדת אי מוסריותו של האויב הערבי ולפיכך מהחמצת ההתייחסות המוסרית המתבקשת כלפיו.

מנהיגיה של ישראל, מתוך משקל היתר שנתנו להיבטים הצבאיים-פיזיים של המאבק, לא הבינו מעולם את טבע מהותו של כוח הרוח – ולפיכך את משקלה המעשי של התעמולה הפסיכו-פוליטית במשוואת הכוח הפוליטי העולמית. ישראל, בדומה למה שקורה לארה"ב בעירק, לומדת בעידן האחרון על בשרה את עוצמת כוח הרוח אל מול חולשת החומר; דבר זה מתבטא גם בשדה הקרב, כי על אף שצה"ל, אחד הצבאות המתקדמים בעולם מבחינה טכנולוגית, הוכיח עליונות על האויב, ישראל לא הצליחה להפסיק את התקפתם המתמדת על ישוביה ועריה של ארגוני הטרור. ובנוסף לכך, על אף שהם מובסים בכל עימות צבאי עם צה"ל, הם מצליחים לנצח את ישראל בשדה המערכה על דעת הקהל העולמית.

אין הוכחה גדולה יותר לעליונות כוח הרוח ואין תעודת עניות גדולה יותר לישראל, הצד הצודק במלחמה, מהעובדה שאויביה האלימים, המפגרים והבלתי מוסריים בעליל, הביאו אותה למצב של צורך להתנצל לפני העולם על פעולות ההגנה העצמית שלה. בהקשר זה גבר כוחם של הרוצחים על הקרבנות, כאשר דחקו את ישראל אויביה לפינה שבה היא חייבת להסביר את מהלכיה ולהתפשר על תביעותיה, במקום שידם שלהם תהיה על התחתונה. אין ספק שהמסקנה המיידית שעל ישראל ליישם היא הפסקת מדיניות הפשרה.

נתונים נוספים