חברון שלנו?

חברון שלנו?

על זכות הקנין שאבדה

תחילת הקשר של העם היהודי לחברון ובמיוחד למערת המכפלה, שבה קבורים אבותיו, הוא, אולי, הקשר בעל ההסטוריה המתועדת הארוכה ביותר בעולם, שכן בתחילתו עוד היה עם ישראל בגדר הבטחה לא ממומשת; בפירוט רב מתואר בפרשת "חיי שרה" תהליך הרכישה של מערת המכפלה והשטח שמסביבה על ידי אברהם אבי האומה. במשך אלפי שנים – זמן ארוך הרבה יותר מזמן קיומה של הדת המוסלמית, שמאמיניה מתגוררים במקום - מתגעגעים בניו של העם היהודי לשוב לחברון ולגאול את אדמתו של אברהם. אך כאשר הכתוב בתורה מעניק ליהודי את הזכות לומר על השטח שנרכש על ידי אברהם "שלנו", נמנעת מהם זכות קנין כלשהי במקום על ידי הממשל הישראלי.

האם במציאות הפוליטית של ימינו די בסיפור הפרשה כדי להעניק לעם היהודי את הזכות לומר על מערת המכפלה "שלנו"? אין ספק שעבור המאמין היהודי די בכך, אך מה יכול הוא להשיב לזרים, המעוניינים לדעת מה היסוד לטענת זכותו על המקום?

לפי משפט הצדק, המציאות והשכל הישר, סיפור הפרשה הוא רק השלב הראשון של ביסוס זכות הקנין היהודית בחברון; הבעלות של עם ישראל על המקום מבוססת על כל דרך אפשרית שבה הופך חלק אדמה כלשהו לנחלה לבני אדם בעולם כולו; לסיפורי המקרא, הכוללים גם את הבטחת האל לאברהם וליורשיו את הארץ, ולעדויות ההסטוריות הרבות המתארות את היות העם היהודי בעליהם של חברון וסביבותיה במשך תקופה ארוכה, הכוללת תקופות מלחמה וגלות הנמשכת עד גירושם מן המקום על ידי הכובשים הרומאיים, מתווספת רכישתם של חלק ניכר מקרקעות חברון על ידי מתיישבים יהודיים בעידן החדש.

גם לאחר גירושה של קהילת יהודי חברון ממקומה לאחר הטבח האכזרי שבוצע בה על ידי ערבים במאה שעברה, שבו בניה לגבולם אחרי המלחמה שהשיבה אליה את העם היהודי ובניו תקעו בה יתד פעם נוספת. אלא שהמאבק על זכות היהודים לדור בחברון עדיין נמשך, כי אין די בכל העובדות שלעיל כדי לשכנע את חוגי הפוליטיקה המקומית והעולמית בזכותם של יהודים להתגורר בחברון.

כי המאבק על חברון היה מזמן למאבק עקרוני לא רק על זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל אלא על עצם תקפותה של זכות הקנין. למעשה, מרוכז היום מאבקם של אויבי ישראל מבית ומחוץ בהאשמת העם היהודי בצורות שונות של פגיעה בזכות הקנין, בעצם התיישבותם בשטחי ארץ ישראל. המוביל הראשי של מתקפה זו מבחינה רעיונית הוא מחנה השמאל, שניכס לעצמו בדור האחרון במיוחד את מושג זכויות האדם, הכוללים את זכות הקנין; השמאל, המציג את עצמו כמגינן של זכויות אלה, כבר הצליח לבנות לעצמו בנושא זה תדמית ציבורית איתנה עד כדי כך שדי בהעלאת מושג זכויות האדם בתודעת חלק גדול מהעם, שאינו בקי בשפה הפוליטית העכשווית, כדי לקשר את הדבר למחנה השמאל. אך במיוחד כשמדובר בזכות הקנין מהווה השמאל את אויבה הגדול ביותר.

כי האמת העובדתית, הסטורית ורעיונית גם יחד, היא שמדובר בהטעייה שאין חמורה ממנה כי אין כמו השמאל אחראי לפגיעה בזכויות האדם ובראשן בזכות הקנין. למעשה, מחנה השמאל דוגל ברעיונות קהילתיים שיתופיים, המהווים, בפועל, הצעת אלטרנטיבה כנגד רעיון הקנין הפרטי - והסוציאליזם והקומוניזם, שהם מהאידיאולוגיות העיקריות של מחנה זה הכריזו מאז היווצרותם מלחמה עקרונית נגד הקנין הפרטי.

דבר זה מאפשר לכל מסגרת מדינית שמצהירה על עצמה כשייכת לשמאל – כמו ישראל הסוציאליסטית – לפגוע חמורות בזכות הקנין של אזרחיה; בישראל מעורערת זכות הקנין בצורות שונות ועל ידי גופים שלטוניים רבים, החל ממיסוי לא צודק וכלה בהפקעת נכסים. גם בהקשרים פוליטיים אחרים רבה היא הפגיעה בזכות הקנין הפרטי של אזרחי ישראל; למשל, כשנמסרים, על ידי מדינת ישראל, אמצעי לחימה או משאבים לפלשתינים, מדובר ברכושם של משלמי המסים הישראליים.

מעל לכל הפגיעות החמורות של השמאל המקומי בזכויות הקנין נמצא הגירוש, מטעמים פוליטיים, של מתיישבים מבתיהם ומאדמותיהם. זוהי הגרסה הקבועה – ואולי החמורה ביותר - של פגיעה בזכות הקנין על ידי השמאל הישראלי. כשהחלו ישובי השמאל לתפוס את קרקעות הערבים שנטשום במלחמת העצמאות היתה זו רק שאלה של זמן עד שיתחיל השמאל לנסות ולנקות את מצפונו על ידי האשמת הימין – ובמיוחד שומרי המצוות – בפגיעה בזכויות הקנין של הערבים.

בהוקעתו המתמדת של היהודי המאמין, המתיישב בשטחי ארץ ישראל, כמי שפוגע בזכויות הקנין של הערבים, מבצע השמאל חטא כפול: לא רק שהוא פוגע בהתיישבות היהודית תוך המצאת עלילות והאשמות שווא אלא שהוא גם חובר בהאשמותיו אלה לטענה האנטישמית הקלאסית, אשר מאז ומתמיד שאפה להציג את העם היהודי כגזלן מטבעו, העוסק בדיכוי כשבראש מעייניו תאוות בצע. בהקשר זה במיוחד גדול העוול שמבצע השמאל המקומי כאשר הוא חובר לגורמים זרים ולנציגי ארגונים בינלאומיים, המוצאים לנכון להשתתף בפעולות של "השגחה" נגד מתיישבים יהודיים או בפעולות של "מחאה" נגד מדיניותה של ישראל.

אך מי שמהווה בימינו את ראש החץ של ערעור זכות הקנין בישראל בכלל ובחברון בפרט היא מדינת ישראל. למעשה, התחיל מסע הפשע של ישראל בחברון כאשר בשנת 1967, כששוחררה העיר מידי ירדן, לא מצאה לנכון להתחיל בעבודת חקירה מהירה של מאורעות פרעות תרפ"ט (1929). בצד חקירה זו היה על ממשלת ישראל לדאוג להשיב את נכסיהם של בני קהילת חברון להם, לצאצאיהם או לפחות לנציגי העם היהודי. אי הפעולה הצודקת דאז הפכה עם השנים לעובדה שמשמעותה המעשית הכרה ישראלית בבעלותם של רוצחי ובוזזי קהילת חברון על קנין הקרבנות.

לפיכך, את המשך הזלזול בחייהם ורכושם של מתיישבי חברון ויש"ע בכלל מאז ועד היום ניתן לראות כהמשך מדיניות השמאל הפוליטי הישראלי, וכהצהרה שאינו מעוניין בקיומו של העם היהודי בארץ ישראל. בהקשר זה יש בפרשות חברונאיות כמו "בית השלום", שבו גורשו מתיישבים יהודים מבנין שרכשו מערבי מקומי או בגירוש מתישבים יהודיים מבתיהם בלב העיר גם הודאה בהיות המערכת המשפטית הקיימת היום בישראל כלי שרת בידי הממשלה. זו, המושפעת מארגוני חוץ למטרות פוליטיות עלומות, משתמשת בצבא, במשטרה וביחידות מיוחדות כדי להפקיע מידי יהודים מקומיים את רכושם ולהרוס את בתיהם. ביחד עם התקשורת המקלסת דרך קבע כל פעולת ממשל נגד מתיישבים יהודיים חסומה, למעשה, כל דרך בפני המתיישבים להגן על זכויות הקנין שלהם במסגרות המשפט והצדק הממלכתיים. בישראל, שלא כמו במתקדמות שבארצות העולם החופשי, כמו ארה"ב, זכות הקנין של האזרח איננה מוגנת באופן חוקי והוא תלוי לגמרי בגחמתו הפוליטית של השליט המטורף התורן הבא שיחליט להביא שלום באמצעות הפקעת זכויות הקנין של המתיישב היהודי.

נתונים נוספים