חוקיאדה

 

חוקיאדה

בשנים האחרונות הפכה החקיקה לענף הספורט החביב על נבחרי הציבור המשמשים בכנסת. יותר ויותר נראה כאילו הפכה זו לאמת המידה האובייקטיבית להצלחה פרלנטרית – ויש שדואגים לספק לציבור דיווח על הישגי החקיקה של הח"כים תוך השוואתם זה לזה כאילו היו בגדר של ספורט לאומי, תוך התעלמות מתכני הצעות החוק ותוך שימת דגש אך ורק על ההיבטים הצורניים-מסגרתיים של תהליך החקיקה. נראה שבלהט המאמץ החקיקתי, המשולב ביחסי הציבור והתקשורת של הח"כים וסיעותיהם, הוקמה בכנסת חוקיאדה, המעניקה אותות הצטיינות על מיקום במירוץ לאומי זה.

מהתקשורת נודע כי ועדת השרים לענייני חקיקה תדון בהצעת חוק של יו"ר האיחוד הלאומי ח"כ יעקב כ"ץ לפיה שאריות המזון מבסיסי צה"ל יימסרו לנזקקים. בחוק נאמר כי מטרת חוק זה היא למנוע השחתת מזון מיותר בצבא והפנייתו לנזקקים.

נשמע הגיוני. לא? אז מה הבעיה? שלא כל רעיון – טוב יותר או פחות – נדרש לחוק כדי לישמו. שלא לדבר על כך שכל חקיקה מהווה עומס נוסף על משאבי הציבור כי משמעותה המעשית תקציבי יישום וביקורת, שלא לדבר על כך שכדי להפעיל את החוק המוצע יש צורך גם בבני אדם נוספים, מיוחדים ומקצועיים, שימונו לתפקיד זה, כשהם מקבלים משרות, משכורות, משרדים, רכב, ניירת וצוותי אכיפה של החוק שעליו הם מופקדים. בדרך זו הופכת כל הצעת חוק פוטנציאלית, המתחילה ברעיון מופשט שלכאורה יש בו משום תועלת, לבלון גדול ומוחשי של הוצאות המעיק על הקופה הציבורית.

לאט אבל בטוח, מבלי שאיש כמעט חש בדבר, משתלטות הצעות חוק על חשיבת אנשי הציבור, המוצאים בהן דרך ראויה לפעולה בין אם יש באמת צורך בדבר ובין אם לאו. יותר ויותר נראה כי אין די במחשבה ופעולה לבדם אלא יש להוסיף להן הצעת חוק, כאילו בלעדיה לא יקום דבר בישראל. במקרה של שאריות המזון הצה"ליות, למשל, יש לשאול: האם חייב היה יו"ר האיחוד הלאומי להציע את הדבר במסגרת הצעת חוק? האם לא יכול היה פשוט להציע זאת ישירות לאחראים בצה"ל? או, אולי, אף בצה"ל נפלה השלהבת ושום דבר אינו יכול לזוז בו ללא חקיקה מתאימה.

הריבוי המוצע של חוקים שנועדו לפתור בעיות מסויימות הוא שימוש בנוסחה כוללנית מדי כדי לפתור בעיות פרטיות שהגיוני לפתרן על ידי הנחיות ישירות לבעלי סמכויות מתאימים. כזוהי, למשל, הצעת החוק לאסור על התקשורת להגיע למשפחה שכולה זמן קצר לאחר האסון, אשר נראה שנולדה כתוצאה מפגיעה כלשהי במשפחה שכולה מסוימת. ליוזמי חקיקה זו ודומות לה יש לשוב ולומר כי לא כל רעיון טוב לביצוע מחייב חקיקה בכנסת.

אך נראה, כאמור לעיל, שהחקיקה הפכה לספורט לאומי בקרב יושבי בית המחוקקים, המתחרים זה בזה במספר הצעות החוק שהם מעלים, כאשר מספר זה הופך לאמת-מידה לבדיקת איכות עבודתם. כתוצאה מפעולה כזו הולך וגדל מספר המועסקים ב"מגזר הציבורי" על חשבון האזרחים היצרנים משלמי המסים, המממנים את שליטיהם. אזרחים אלה, שלא כמו נבחריהם, לעולם לא יחשבו על הצעת חוק אם עולה בדעתם יוזמה כלשהי שיש בה משום פתרון לבעיה מסוימת או אפשרות להקמת מוסד או ארגון שיוכלו להפיק רווחים ותועלת. שלא כמו הח"כ, יודע כל אדם הגיוני כי אין זה צודק ומתאים להטיל על בני אדם אחרים, באמצעות חקיקה גורפת, את ביצועו של כל רעיון שעולה בדעתו...

נתונים נוספים