ישראל - יהודית או מה?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 714
ישראל – יהודית או מה?
שני מאמרים שהתפרסמו היום בתקשורת הם חלק מדיון תקשורתי עשיר בכשלון הפסילה של רשימת רע"מ-תע"ל מן הכנסת. רבים מן הציבור מניחים כי מדובר היה בנסיון של הימין להוציא מן הכנסת רשימה ערבית או בנסיונם של פטריוטים מקומיים לסלק מן הכנסת את מי שבמפגיע יוצא כנגד קיומה של מדינת ישראל. למעשה, היה נושא העימות עקרוני הרבה יותר: הוא התייחס לשאלה האם ישראל יהודית או לא?
להלן המאמרים:
על חודם של 2 קולות: רע"מ-תע"ל נשארת במירוץ
אילן מרסיאנו ידיעות אחרונות 28.2.06
השופטת המליצה לחברי ועדת הבחירות לחשוב היטב לפני שהם פוסלים את רשימת רע"מ-תע"ל. הראש, איברהים צרצור: "על העולם האיסלאמי להתאחד כמו ארה"ב". עורך-דינו: "לפי החוק, מותר לתמוך ב'גוף טרור' ולהיבחר לכנסת". טיבי ציין כי ייפגש עם ראש הממשלה הפלסטיני. מרזל ניצל ההזדמנות כדי לקרוא לו "טרוריסט"
"בחלומות הגרועים ביותר שלי לא צפיתי לעמוד בפני גוש כזה כבד של שקרים", אמר היום (ג') יו"ר רשימת רע"מ-תע"ל, איברהים צרצור, בדיון שקיימה ועדת הבחירות המרכזית בארבע עתירות לפסילת השתתפות הרשימה בבחירות. הרוחות בוועדה סערו כאשר בא כוחו, עו"ד מרוואן דלאל, הסביר את הסוגייה המשפטית כפי שהוא מזהה אותה: "אפשר על-פי חוק לתמוך במה שמוגדר 'גוף טרור' ועדיין להיבחר לכנסת. אסור רק לתמוך במאבק מזוין של ארגון טרור".
יו"ר הוועדה, השופטת דורית בייניש, רמזה כי לטעמה, אין מקום לפסילה. "הזכות להיבחר היא הבסיסית ביותר במשטר דמוקרטי. כדי לקבל החלטה על פסילת רשימה יש להתבסס על חומר עובדתי, ולא רק על פרסומים בתקשורת. חלק מהדברים ששמענו לא נעימים לאוזנו של אף אחד מאיתנו, אך הרף של תביעה לפסול ורמת ההוכחות צריך להיות גבוה מאוד, כאשר אתם באים להכריע בשאלה גדולה זו". ואכן, המפלגה נשארת במירוץ, כאשר 18 מנציגי הוועדה התנגדו לפסילה ואילו 16 תמכו בה.
לא יהיה פה שוויון
ברוך מרזל זועם על כך שוועדת הבחירות צפויה שלא לפסול את רע"מ מלהתמודד לכנסת
ברוך מרזל מעריב 28.2.06
בבג"ץ 6698/95 קעאדן נגד מינהל מקרקעי ישראל , קבעו שופטי בית המשפט העליון כי "השוויון הוא מערכי הייסוד של מדינת ישראל. כל רשות בישראל חייבת לנהוג בשוויון בן הפרטים השונים במדינה".
כאשר קראתי את התגובה שהוגשה מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה על הבקשה שלי לפסול את סיעת רע"מ-תע"ל של איברהים סרסור ושל אחמד טיבי, הבנתי שבמדינת ישראל מעולם לא היה ולא יהיה שוויון.
אותו מוסד של היועץ משפטי לממשלה שרדף וביקש לפסול מהכנסת את הרב כהנא הי"ד, אותה פרקליטות שביקשה בבחירות האחרונות לפסול אותי מלהתמודד לכנסת, הם הם אותם גופים שמבקשים היום "להכשיר את השרץ" ולאפשר לרשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת בארגון טרור להיבחר לכנסת.
כמובן שאין הנדון דומה לראיה ואי אפשר להשוות יהודי צדיק כמו הרב כהנא לשונאי ישראל, אולם מעניין לדעת איך לדעת אנשי השמאל הנאורים (שאגב הנאורות שלהם תמיד מסתיימת כאשר מדובר בנו) צריך להתגונן מפני אמירותיו של איברהים סרסור. האיש שאמר במסיבת עיתונאים כי "ההשתתפות שלנו בבחירות לכנסת אינה מבטלת את האידיאולוגיה שלנו לפיה השלטון על פני האדמה צריך להיות שלטון מוסלמי המונהג על ידי חליפה... אנו בטוחים שתנועת חמאס תוביל את העם להישגים".
יצא המרצע מהשק: שלטון מוסלמי הם רוצים לעשות לנו. את תנועת החמאס הם רוצים להשליט עלינו. וכפי שכבר אמרנו כל השנים, אויבי ישראל אלה שוללים את קיומה של המדינה מהסיבה הפשוטה ביותר - הם לא חלק מהמדינה.
נפשם אינה הומיה
הם לא רוצים להיות חלק מ"היישות הציונית" – כפי שאמר חביב התקשורת הישראלית אחמד טיבי - צה"ל איננו צבאם, מדינת ישראל איננה מדינתם, נפשם אינה הומיה למשמע התקווה בת שנות אלפיים – מתי כבר נבין שהם אוייבים ?
אינני נאיבי. בוועדת בחירות שיושבת הראש המכהנת היא דורית בייניש (שתמכה בפעם האחרונה בפסילתי שלי אך פסקה נגד הכוונה לפסול את בשארה) אין לנו יותר מדי סיכויים. מאידך גיסא, בבחירות הקרובות בעוד כחודש יש בהחלט סיכוי שהצבעת הבוחר תביא למהפך אמיתי לעשיית סדר במדינה ולהבנה כי לאויבי ישראל לא נותנים חופש בחירה בקלפי הישראלי – אם הם רוצים להיבחר שיילכו לסעודיה. שם באמת יש שלטון של חליפה.
בקרוב מאד למערכה על הנהגת המדינה, מה שקרה היום בכנסת, הוא בעל משמעות עמוקה, כי הוא מתייחס לעצם מהותה של המדינה. אך נראה כי לא רבים מחוץ לאולם שבו התקיים הדיון של ועדת הבחירות הבינו את מלוא משמעותה של הסוגיה שנידונה שם היום; מי שהתייחס ברצינות להמלצתה של השופטת לחברי ועדת הבחירות "לחשוב היטב" לפני שהם פוסלים את רשימת רע"מ-תע"ל, יכול היה להגיע למסקנות מעניינות ביותר, אם כי שונות במקצת מאלה שלהם התכוונה, כנראה, השופטת. אין זה שכיח ששופטת, האמורה לייצג היבט אובייקטיבי של בירור משפטי מסוג זה שבו עסקו בועדה, מוסרת המלצה שממנה משתמע מראש בצד מי היא תומכת.
זו המשמעות שביסוד העובדה שיו"ר הוועדה, השופטת דורית בייניש, רמזה כי לטעמה, אין מקום לפסילה. "הזכות להיבחר היא הבסיסית ביותר במשטר דמוקרטי." ציינה השופטת בצורה שממנה ברור היה איזה צד זוכה לתמיכתה או, מדוייק יותר, מדוע מראש אין היא רואה בצורה חיובית את התביעה לפסילת הרשימה.
אין הכוונה לשחיתות מצדה של השופטת; במקרה המיוחד הזה ניתן לראות בגישתה גישה המייצגת את ההשקפה המשפטית הרווחת בעולם הפוליטי הישראלי לגבי טבעה ואפיה של מדינת ישראל, ואכן, זה הנושא הראשי והחשוב שעמד מאחורי הבירור המשפטי והנסיון לפסול את רשימת רע"מ-תע"ל: האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית?
שכן, אם המדינה יהודית, דורשים הצדק והשכל כי יש לפסול את הרשימה שיו"רה, איברהים צרצור, הצהיר, למעשה, כי היא תומכת בערכים המנוגדים למדינה כזו.
במדינה חסרת חוקה
אף כי מדינת ישראל הוקמה על ידי יהודים ולמען יהודים בצורה שמקנה ליהודים עדיפות ברורה, ליהדות בה אין מעמד חוקתי ומקום היהדות לא בוצר בה בצורה מוסדרת דיה מבחינה חוקית. רק לפני יומיים קבע בית המשפט העליון כי העדיפות העובדתית שניתנה בישראל לישובים יהודיים על חשבון ישובים ערביים סותרת את עקרון השויון ופתח, בכך, פתח נרחב לרשימות כמו אלה שבראשן עומד צרצור, אשר מדבריהן ניתן להבין כי אף הן אינן רואות את מדינת ישראל כיהודית או ככזו שבה יש ליהדות תוקף מיוחד. למרבית הטרגדיה, זהו המחיר שמשלמים אזרחיה היהודים של המדינה על כך שיהדותה של המדינה לא בוצרה ובוססה בשום צורה בעלת משמעות ותוקף חוקתיים מחייבים.
ומה שאיפשר את ביטול נסיון פסילתה של התנועה הערבית הוא שבשום צורה לא נשמע בדיוני הועדה בקול (רם או רפה) כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית. העובדה שאיש מהבוררים והשופטים המעורבים לא טרח להצהיר זאת או אפילו להצהיר כי בעת קום המדינה, כשנכתבה מגילת העצמאות, הוגדרה בה מעשית – גם אם לא חוקית - עליונותו של היהודי.
העובדות שלא התבררו
בין דבריה העירה השופטת כי "כדי לקבל החלטה על פסילת רשימה יש להתבסס על חומר עובדתי, ולא רק על פרסומים בתקשורת", אך היא לא טרחה לברר את העובדות שמאחורי "הפרסומים בתקשורת". בתנאי ימינו אין שום סיבה להניח שהיתה לאי בירור זה סיבה משמעותית, אלא אם כן הניחה השופטת שאין להאשמות שהונחו לפניה לגבי התבטאויותיו של איברהים צרצור חשיבות.
מכך עולה שהשופטת לא ראתה בעובדת תמיכתו המפורשת בטרור משום בעיה עקרונית; עורך דינו של צרצור הגן על תמיכתו המפורשת של מרשו בפלפול לשוני: "אפשר על-פי חוק לתמוך במה שמוגדר 'גוף טרור' ועדיין להיבחר לכנסת. אסור רק לתמוך במאבק מזוין של ארגון טרור". הוא יצא מזה בלי בעיה, כנראה כי איש לא מצא לנכון לשאול איך מטיל מישהו טרור אם הוא אינו מאיים בפעולה מזויינת.
בין דבריה, שכנראה התייחסו בחלקם לתמיכה ב"ארגון טרור" אך לא ב"פעילות טרור", העירה השופטת בייניש כי "חלק מהדברים ששמענו לא נעימים לאוזנו של אף אחד מאיתנו, אך הרף של תביעה לפסול ורמת ההוכחות צריך להיות גבוה מאוד, כאשר אתם באים להכריע בשאלה גדולה זו". היא לא ציינה אם אלה שהדברים לא היו נעימים לאזניהם היו יהודים החיים במדינה בעלת זיקה מיוחדת ליהדות, אזרחים במדינה דמוקרטית של "כל אזרחיה" או שמדובר "סתם" באזרחים חפים מפשע, המנסים לפסול תנועה המצהירה על כך שהיא תומכת בטרור, ובכך מנוגדת לדמוקרטיה הפרלמנטרית.
הדברים היו שונים אם היתה מדינת ישראל מוגדרת – ונתפסת – על ידי אזרחיה ובכלל – כמדינה יהודית, או לפחות ככזו שבה יש ליהודי מעמד מיוחד וראשוני.
על רקע זה, טעו העותרים, אשר ראו את עתירתם כמייצגת בעיה של שויון. מעמד היהדות בישראל לא כוון מתחילתה להיות שווה לבעלי דת אחרת, אך עובדה זו הוסתרה בקפידה מן החוק הציבורי – וזה קם, כגולם על יוצרו, וחשף בפני כל את מערומיה של ישראל כמדינה שאין בה מעמד חוקי מיוחד ליהודי.
חברי הכנסת הערביים מייצגים את הפרצה הקוראת לגנב בחוק הישראלי: תוך כדי שהבינו כי השלטון בישראל לא יעניק לעולם לערבים שויון זכויות, הם לא לחמו בכלל למען שויון למגזר הערבי בישראל, אלא נגד האוטונומיה של היהודי במדינת ישראל. ביציאתם המפורשת נגד אשיות השלטון היהודי, הם עוסקים בניצול השיטה הישראלית החסרה כדי לבצר מעמד בוגדני אשר מאפשר להם לכרסם במידה שבה ישראל שומרת על מאפיינים יהודיים.
ישראל שהיתה אמורה להיות יהודית
אי יכולתו של גוש מפלגות יהודיות פטריוטיות לפסול את ההתמודדות לכנסת של רשימה המצהירה על כך שהיא תופסת את המדינה כלא יהודית, מוכיחה שכשהדברים נבדקים במציאות הפרלמנטרית או לאור החוק, אין ליהודיות המדינה עליונות. במלים אחרות: מבחינה חוקית, יהודיותה של ישראל איננה אלא מיתוס, אידיאל, אשר רבים האמינו בו כי הוא תאם את מה שישראל היתה צריכה להיות, כמובטח במגילת העצמאות.
ישראל, שרבים סברו או הניחו שהיא משרתת את עניניהם של היהודים בה, היתה מבחינה חוקית שויונית, ועם גדילת כוחו של בית המשפט בה, הלכה ונחשפה עובדה זו של יחס לא תואם בין חוק שויוני לעובדות שאינן כאלה. במשך שנים רבות היתה השיטה מחוסרת בסיס חוקתי וחוקי מוסכם לטובת היהדות וישראל לאומית – וזוהי הפרצה שרשימות הערבים נכנסו לתוכה כדי להשיג את השויון החוקי. לאחר שעשו זאת, גילו כי חופש הביטוי המקומי אינו מוגבל - ועל רקע אי הגדרה נאותה מבחינה חוקית של מהות המדינה, לא קיים שום מעצור מלצאת בהפגנתיות נגד האופי היהודי שלה.
הם גילו שבמדינת ישראל ערך היהדות אינו מוגן על ידי החוק.
הונאת הציבור
הרשימה הערבית יוצאת בראש חוצות נגד מדינת ישראל היהודית. היהודים שניסו לפסול אותה על יסוד זה גילו כי הם טעו כשחשבו שמבחינת החוק, בית המשפט והמתנגדים הפרלמנטריים, חושבים כך אף הם. הם גילו שהם – והיהדות - לא בקונצנזוס.
אך אין זו הפעם הראשונה שהם מגלים זאת. כבר במשך שנים רבות, במיוחד בעשור האחרון, מנסים היהודים, בדרכים שונות, למנוע את חדירת האוייב הערבי לתוך מוסדות המדינה, בחינת גיס חמישי, וזועקים כשהם נתקלים בכך שלפחות מבחינה חוקית, אמורה מדינת ישראל להיות שויונית. במלים אחרות: החוק רואה את היהודי והלא יהודי כשוים, לפחות עד שייחקקו חוקים אחרים – אם ייחקקו – אשר נותנים בישראל עדיפות ליהדות.
זה מכאיב, אך זו האמת: הציבור בישראל – ובמיוחד הציבור הדתי-לאומי – רומה. זו היתה רמאות שנתמשכה זמן רב, כי היא כוסתה על ידי העובדה שפרנסי המדינה התנהגו כאילו הם רואים את ישראל כיהודית, אך, למעשה, בכל פעם שהדברים באו לידי בדיקה חוקית, טפחה המציאות על פניהם והם "הופתעו" מכך שבית המשפט אינו מאפשר אי שויון לטובת היהודים.
ברשימתו של ברוך מרזל "לא יהיה פה שוויון" הוא מזהה נכונה את המצב מבחינה עובדתית. הוא מציין כי בעתירה אחרת שופטי בית המשפט העליון קבעו ש"השוויון הוא מערכי הייסוד של מדינת ישראל. כל רשות בישראל חייבת לנהוג בשוויון בן הפרטים השונים במדינה". אח"כ הוא מצהיר כי הבין "שבמדינת ישראל מעולם לא היה ולא יהיה שוויון."
למעשה, יש לו אי הבנה: לפחות על הנייר ומטעם החוק, מה שמייצר את הבעיה – ומה שמנע ממנו ומחבריו את פסילת הרשימה הערבית הוא בדיוק העובדה שיש שויון – או, לפחות, שבית המשפט מעוניין להתנהג בשויוניות. זה בא לידי ביטוי בדיוק בכך שאין בית המשפט מחליט – באין לו יסוד חוקי לכך – לתת עדיפות כלשהי להיבט היהודי של המדינה.
מרזל מזכיר כי איברהים צרצור אמר במסיבת עיתונאים (מה שהיה אחד מהיסודות להגיש תביעה לפסלו) כי ""ההשתתפות שלנו בבחירות לכנסת אינה מבטלת את האידיאולוגיה שלנו לפיה השלטון על פני האדמה צריך להיות שלטון מוסלמי המונהג על ידי חליפה... אנו בטוחים שתנועת חמאס תוביל את העם להישגים". אם, באמת, היתה מדינת ישראל יהודית, היתה התמיכה נגד דת היוצאת נגד היהדות ובארגון טרור המבקש להשמיד את ישראל ואשר קופה של שרצים בצורת מעשי רצח כבר תלויה לו על גבו, נחשבת לפעולה הפוגעת במדינה, בצדק ובדמוקרטיה גם יחד – ופסילתו היתה מתבצעת לאלתר.
למעשה, אם היתה מדינת ישראל נתפסת כיהודית על ידי בית המשפט והאידיאולוגיה השלטת בכנסת היתה תומכת יהדות אף היא, לא היו הערבים מעיזים לתמוך בעמדותיהם של ארגונים המתנגדים למדינה או ליהדות בה. הם עושים זאת מכיוון שהם חשים כי עמדתם לגיטימית – ולפי תוצאות הדיון בכנסת, זהו המצב.
מרזל מתריע במאמרו על כך ש"יצא המרצע מהשק: שלטון מוסלמי הם רוצים לעשות לנו." למעשה, המרצע היה, במובן זה, תמיד מחוץ לשק. הערבים תומכי האיסלם לא הסתירו מעולם את השאיפה המוסלמית לשלוט בעולם. לפי אחת הפרשנויות על משטר חפשי, ניתן, מבחינה דמוקרטית, להחזיק בשאיפה לכך שהרעיון שבו דוגלת קבוצה, ישלוט במדינה: אם מפא"י רצתה לשלוט בישראל כולה, וזה היה לגיטימי, מדוע לא האיסלם?
הכל
למעשה, אין בדמוקרטיה שום חיוב לשויון אלא לאי פגיעה בזכויות; באירופה או באמריקה אין ערך שווה לכל האזרחים אלא אם כן הוגדר כך בחוק. אי השויון תלוי בדברים רבים, וביניהם יסודות אזרחותם. בארה"ב, למשל, יש לאזרחי אמריקה, הנשבעים להגן עליה ולא לפעול נגדה, עדיפות ברורה על מי שאינו רואה את ארה"ב כערך כזה – וקל וחומר שמי שמצהיר על תמיכה בערך המנוגד לארה"ב אינו יכול להשתתף בפרלמנט, כי בהגדרתו העצמית הוא אינו תומך במדינה האם. באותו מובן, ישראל יהודית הוא הערך שתובעי הפסילה, השואפים לו, רואים כערך לאומי עליון – ואת המועמדים לפסילה ככאלה שהביעו עמדות המנוגדות לו.
הבעיה היא שהם צודקים עקרונית, אבל לא חוקית.
הרשימות הערביות התומכות במחבלים, בטרור, בחמאס, באיסלם, היו נפסלות במדינה שמצבה החוקי המוצהר היה מעניק העדפה על בסיס לאומי ליהדות. במדינה ישראלית, שבה היהדות היא השלטת מבחינה לאומית, היתה נפתרת בעיית המערערים על המעמד המיוחד של היהדות בה מלכתחילה. אך זה איננו המצב.
אולי כדאי שהכוחות התומכים היום בחוקה ישקלו ברצינות לתת מעמד עדיפויי מוצהר של היהדות במדינת ישראל – אולי בשלב ראשון לאור היסוד של מגילת העצמאות. כל עוד אין מדינת ישראל מוגדרת חוקתית כמדינה יהודית, או כל עוד אין ליהדות בישראל מעמד מועדף מבחינת החוק, ינצלו אויבי היהדות – ואולי אף אויבי ישראל – את השויון הדמוקרטי שמוענק להם על ידי החוק, כדי להפיץ את עמדותיהם, שחלק מהן מנוגדות למה שרוב אזרחי ישראל מניחים, ללא בסיס חוקי, שהוא עובדה: לישראל יהודית.
זו, למעשה, השאלה: האם לגיטימי הדבר שבשם ערכי החופש יורשה למתנגדי היהדות והלאומיות היהודית להשתתף במשחק הפרלמנטרי בישראל? דאגתו של בית המשפט לשויון בפני החוק היא אשר גרמה לשופטת להתריע מפני פסילתה של התנועה הערבית.
ניתן להבין את השופטת ואת ההשקפה שהיא מייצגת. על רקע הקיפוח הנגד-ערבי במדינה, אשר "עקף" את החוק השויוני, מבחינתה, הזכות להיבחר "זה כל מה שיש להם". מבחינת פרשנים אחרים של חופש פרלמנטרי, הבעיה עם הרשימה הערבית היא שבשם האיסלם – והם מחזקים את עמדתם זו על ידי תמיכה בטרור - "הם רוצים הכל".