ככה סתם

 

ככה סתם

על האמנות בשידורי החג

בשידורי החג של התקשורת הממלכתית, בהם כלולים קטעי אמנות רבים, מתבטאת אי ההבנה של הממונים על מערכת השידור לגבי אמנות בכלל ובפרט ובמיוחד לגבי הקשר המחייב שקיים בין אמונת לאמת, אשר צריך להתקיים בשידור הציבורי של מדינת ישראל, בתוקף מעמדו המוצהר של השידור הממלכתי. בניגוד לכך, בערב ויום העצמאות שודרו על גלי האתר שירים רבים העוסקים באופן ישיר או עקיף במלחמות ישראל, אשר המשותף לכולם הוא שהקשר המחייב בין אמת לאמנות לא שלט בהם – בלשון המעטה.

אינני רוצה לעשות פרסום חינם לאלה ששרים על "הפרצוף של המדינה" במלים אלה: "הוא קופץ לביקור הורים שכולים - הוא שכח שהטיף בעד מלחמה - הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה" – אך אני מעולם לא שמעתי פוליטיקאי ישראלי שיטיף בעד מלחמה. לא זו בלבד אלא שאפילו אני (שבודאי נחשב לימני קיצוני מובהק על ידי השמאל), שסובר כי יש "להטיל" את צה"ל למשימת חיסול יסודי של האויב, אינני בעד מלחמה כאידאה (כפי שמצהירים מחרחרי המלחמה מהצד השמאלני והמוסלמי) אלא רק כאמצעי של הגנה עצמית. אבל כך או כך, מעודי לא שמעתי על מדינאי ישראלי שאינו מצהיר על כך שהוא בעד שלום ושאנו נלחמים במלחמת "אין ברירה".

ואני מסכים עם כך, כי זה בדיוק מצבה העובדתי של ישראל ושל היהודים בארץ ישראל עוד מהתקופה שלפני קום המדינה: שאיפה לשלום תוך מלחמה שנכפתה עלינו. אך לא רק שהעובדות אינן מעניינות את מי שמתבונן במצבה של ישראל מנקודת מבט שמאלנית-פציפיסטית, אשר מצאה את מטבע האחריות הקולקטיבית מתחת לפנס חופש-ההבעה המקומי, האמנים של פלג זה לא שמעו על הקשר המחייב שהזכרתי שבין אמנות לאמת.

הגיע הזמן שהם כולם ילמדו שהאמן – כמו כל איש רוח – הוא מעביר מסר. עובדה זו היא מחייבת ויש לה השלכות על מוסריותו של האמן. שכן אם אין המסר אמיתי, דובריו הם שקרנים. כשמדובר באמנות השירה, הצגת דמות כמו זו שנזכרת לעיל, היא בעלת מחויבות מציאותית, כי היא מהווה הצהרה לא רק על קיומם של בני אדם כאלה בחברה אלא על כך שהם בעלי עמדה או תפקיד מרכזי בחברה וככאלה מבטאים את רוחה. בהקשר זה, השיר הזה אינו בגדר ביקורת פוליטית הגונה אלא יצירה פנטזיונרית אשר במקרה הטוב נבדתה מדמיונו הקודח של כותבה. השיר הנוכחי הוא המקרה הרע.

המקרה הרע, שכן ברור כי הסאטירה השמאלנית הישראלית, ששיר זה נמנה על הארסנל המקומי שלה, הציגה עצמה תמיד כביקורת הפוליטיקה הלאומית, ובלי קשר אמיתי למעשי אבות התרבות המקומית האשימה אותם בבעיות רבות שמקורן יותר בדמיונו של השמאל מאשר בעובדות המציאות.

אביב גפן, בהופעה ששודרה ביום חד הפסח השני, מהווה דוגמה קלאסית למרד בדמות האב, על אף שגם אביו ייצג ביצירתו שלו את השמאלניות האנטי-לאומית. אביב הצעיר, המאנפף בצרידות, כשהוא צורח ורועד כגוסס שהמציא לעצמו התאבדות חיה כדי לינוק מעט חיי מוות משרידי חייהם של בני נוער טועים, פליטי משרד החינוך, עוד יקבל את פרס ישראל בעתיד, על ה"אומץ" שבהציגו שקר כאמת – את נפתולי נפשו הסובייקטיבית הכואבת כביטוי אובייקטיבי לבעיה מציאותית...

במסגרת תכניות החג בטלוויזיה הממלכתית, קיבלנו, שמשלמי מיסי רשות השידור, את מה שאמור ללמדנו איך זה "להיות שחקן", כאשר ניסן נתיב העלה זכרונות עם יוסי גרבר לגבי נקודות ציון בקריירה המקצועית שלו כאיש במה. בהקשר זה שוחחו השניים על "קידוש", מחזה שמתאר משפחה דתית, שבה הבעל שוטם את אשתו תוך כדי שתיית "לחיים" ללמדך על המתח הקיים בחברה הדתית לפי התיאטרון הקמרי. בהמשך הוזכר קיומה של סאטירה חברתית מקומית על יסוד הרעיון "מבקר המדינה" שנמצא בין חברי העיריה המושחתת, הכוללת בין חבריה את החרדי המושחת הישראלי הקלאסי (איך לא?), שלפיו חברי העיריה הם חתך אופייני של החברה המקומית.

וכמובן שאין כמו הדוגמה של מחזהו של שכספיר, "הסוחר מוונציה", כדי להסב את תשומת הלב למעמדו של היהודי הדתי בציבור. בהקשר זה מוזכר, כמובן, ברוך גולדשטיין, המייצג פנטיות דתית ולאומית, בצמוד לדמותו של שיילוק, המלווה היהודי ברבית, שגם הוא מוכנס למסגרת ה"טירור" (כלומר כיהודי שעומד על זכויותיו, הנראה כמטורף סהרורי למול נתבעו, בחור יפה תואר ואצילי).

כל המבחר הגדול הזה של התעסקות באמנות תוך העברת אגב של מסרים חברתיים אנטי לאומיים ואנטי דתיים הזכירה לי את "ככה סתם". אינני יודע אם היו לכותבי השיר "ככה סתם" מחשבות פוליטיות כלשהן כאשר תיארו את מעלליה של חבורת פרחחים המבצעים מעשים רעים תחת התירוץ של "ככה-סתם", אך אין ספק שהדבר מתאים למעלליה של חבורת התקשורת, כי ברור שלא היתה כוונה מודעת לתכנון מכוון של שידורי החג למגמה מסוימת, אבל הדבר מעיד על היותה של חברת זמננו בישראל כזו של "ככה סתם"...

נתונים נוספים