כמה זה עולה?

כמה זה עולה?

על המגזר השלישי

במשך דורות רבים היתה נדיבות לבם של עשירי העם היהודי אחד מעמודי התווך של קיומו של העם בעולם. מאז התגבש ישראל לעם וקיבל את התורה, שבה נכללו החיובים החברתיים הנוגעים לעזרה לנזקקים התקיימה בו מערכת גדולה ורחבת-היקף של נדבנות, שקישרה בין חלקיו מתוך שיתוף פעולה המבוסס, ברוח המסורת היהודית, על רצון טוב. גם עם הקמתה של מדינת ישראל מצאה זו לנכון לבסס חלק גדול מהכנסותיה על תרומותיהן הנדיבות של קהילות העולם היהודי, אף כי הרעיון של תרומה מרצון נוצח בישראל על ידי הסוציאליזם הכפייתי. רעיון זה, אשר התנגד במידה שווה למסורת היהודית ולכלכלה החופשית, מעולם לא אהד את הפילנתרופיה היהודית, החופשית בטבעה, אף כי לא סירב לה. יתרה מכך, אחת הדרכים שמצא הממשל הישראלי כדי לנצלה כדבעי היתה המדיניות הממשלתית בתחום המגזר השלישי.

לפי הגדרה אחת, הפילנתרופיה היא סך ההשקעות של זמן, תוצרים ומשאבים כספיים, מתוך מחויבות ודאגה לחברה, בכדי להשפיע לאורך זמן על רווחת האזרחים והקהילות שהן חלק ממנה. פעולות הנדיבות וההתנדבות הקיימות בחברה, במיוחד כשהן נעשות לטובת חלשים, מחממות את לבו של האזרח בישראל, אך לרוב אין הוא יודע כמה הדבר עולה לו. הדבר נובע מכך שבישראל חונכו האזרחים בדרכים שונות להאמין בכך שהשירותים שאותם הם זוכים לקבל מבלי לשלם עליהם ישירות ניתנים להם חינם – ושהדבר נכון במיוחד לגבי אלה שנתרמים על ידי נדיבים. אך האזרח הישראלי אינו מודע למידה שבה אף כי חלק גדול מפעילות העמותות מבוסס על נדיבות והתנדבות, גורם לו הדבר להפסדים גדולים. רוב הציבור מאמין כי הכסף להפעלתם של ארגוני עזרה פרטיים אינו מוצא מכיסו, אך הוא טועה; למעשה, על אף שהעמותות הפרטיות השונות הפועלות למען הציבור נתמכות באמצעות פילנתרופיה, הן עולות לציבור הון עתק, וזאת בשל אופי מעורבותם של המשאבים הממשלתיים והפרטיים בישראל באופן שבו לא ניתן להפריד את השלטון מן המגזר השלישי.

בשנים האחרונות חדר לשפה בישראל מושג המגזר השלישי, המוגדר לעתים כ"כלל הארגונים הפועלים ללא כוונות רווח שאינם חלק ממוסדות המדינה". צורה זו של הגדרה רומזת להיותה אף של המדינה עצמה ארגון שאינו שואף לרווחים, מה שנחשב על ידי לא מעטים כחיובי מבחינה מוסרית. עם זה, על אף התייחסות מושג המגזר השלישי לפעילות חוץ-ממשלתית, חלקו בשוק התעסוקה בישראל הוא כמעט כפול מהממוצע ב-22 מדינות מפותחות, וגבוה מזה שבארצות הברית ובבריטניה, שנהוג לייחס להן מגזר שלישי גדול במיוחד.

הקמתו או קיומו של עסק שאיננו למטרת רווחים הוא הדבר הקרוב ביותר לסתירה במונחים במציאות, שכן כמוהו כאדם המנסה להתקיים ללא מזון. זו הסיבה לכך שקיומם של מלכ"רים בישראל מהווה עדות להיותה של כלכלת המדינה הסוציאליסטית רחוקה מהמציאות או, לפחות, מעובדת חוקי הכלכלה, אשר אינם ניתנות לסתירה הגיונית; בהקשר זה, המלכ"רים בישראל שואבים את יסוד קיומם ממערכת שלטון שמוסריותו דוחפת אותו להתרחק מעשיית רווחים.

פירוש ראשי התיבות מלכ"ר הוא מוסד ללא כוונת רווח, שהיא הגדרתו בעולם המיסוי הישראלי של סוג של עסק אשר בשל קיומו שלא למטרת עשיית רווחים הוא פטור ממסים. בעולם הכלכלה של ישראל הסוציאליסטית, שבו די בקשירת המושג "רווח" לאדם או לארגון אנושי כלשהו כדי להוקיעו מבחינה מוסרית ולהפכו למושא של התעללות מצד השלטון הבוזז, הצליח הרעיון של פעולה המצהירה על עצמה שהיא נעשית שלא למען עשיית רווחים להפוך להצלחה מקומית גדולה; דבר זה בכך שהמלכ"רים בישראל, שחלק מהם עתירי משאבים והון, המגלגלים מליוני שקלים, מצליחים לא רק להצהיר על כך שמטרתם איננה לעשות רווחים אלא גם לייצר דרך קבע הפסדים עצומים.

לא צריך להיות מומחה גדול בכלכלה כדי להבין שבשל היותם של רווחים דבר כה יסודי בעולם האנושי אין אדם או ארגון יכולים להתקיים ללא הכנסות – ושומה על אלה להיות רווחיות. רווח מוגדר כיחס בין הכנסות והוצאות שבו עולות ההכנסות על ההוצאות. דבר זה מעלה, בהכרח, את השאלה: בהנחה שלא ניתן לשלם על ערכים הנדרשים לצורך קיום באמצעות הפסדים, ממה מתקיימים אלה המצהירים על ייצור קבוע של הפסדים, כמו המלכ"רים?

התשובה לכך היא: מהכנסות שאינן ביטוי של רווחים. כלומר ממשאבים המגיעים מן העולם החיצוני. במציאות של מדינה ו/או שוק חופשיים היה דבר זה מהווה הצהרה על כך שהארגון שבו מדובר מתקיים על קבלת תרומות, מתנות וחסדים מן הציבור הנדיב. במציאות הישראלית-סוציאליסטית אומר הדבר פעמים רבות חוק המאפשר לעמותות לקבל את מה שנגבה מהציבור גם הוא אינו חפץ בכך. זהו היסוד המוסרי והפוליטי שעליו מתבססות רבות מן העמותות הקיימות בישראל, אשר זכו להיחשב על ידי הממשל ככאלה שזכאיות לתמיכה מכספי הציבור.

במשך שנים לא מעטות מכיר הציבור בישראל מותגים כמו "האגודה למען החייל", "האגודה למלחמה בסרטן", ו"החברה להגנת הטבע", כמציינים אגודות הפועלות למען מטרות טובות, שאיש איננו מערער על חשיבות תרומתן. אלה – ורבות אחרות כמותן – הן עמותות רשומות, שבישראל יש למעלה מ30,000 כאלה. חלק גדול מתקציב העמותות בישראל מבוסס על מימון ציבורי המגיע מתקציב המדינה ומרשויות מקומיות, מה שמשמעותו כיסו של האזרח. לרוב, אין הציבור מודע גם למידה שבה "מצליחות" אלה ביצירת הפסדים, כלומר ליחס הקיים בהן בין הוצאות גדולות של משאבים לבין מיעוט הכנסות או אי קיום הכנסות כלל. רוב הציבור גם אינו מודע לכך שמעבר להוצאות התפעוליות השוטפות שלהן, הכוללות את דמי השכירות (או את הוצאות ההקמה והתחזוקה של המבנים המשמשים את העמותות והוצאות תפעוליות נוספות (ציוד משרדי, אתר אינטרנט, פרסום וכיו"ב) מקבלים המפעילים אותן שכר, הנחשב כחלק מהוצאותיהן, שאינו קטן כלל.

רק לאחרונה נודע לציבור בישראל על גובה השכר שמקבלים מנהלי רבות מן העמותות הידועות לו, המקובלות על רבים כבעלות חשיבות "חברתית". למשל, מנכ"ל המכון הישראלי לדמוקרטיה מקבל 1.5 מליון ש"ח בשנה, מנכ"ל האגודה למען החייל 530,000 ש"ח, מנכ"ל האגודה למלחמה בסרטן 439,000, מנכ"ל "אילן" 393,000 ש"ח, מנכל המועצה לישראל יפה 364,000 ש"ח, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד 351,000 ש"ח, סמנכ"ל החינוך (?) של החברה להגנת הטבע 346,000 ש"ח.

אחת מהבעיות הגדולות שמייצגים סכומים אלה היא לא רק שהם ניתנים, בחלקם הגדול, מקופת משלמי המסים, אלא שלא ברור על מה מסתמכת, בכל הקשר כזה, ההחלטה על הוצאת סכומי הכסף המסוימים שניתנים כמשכורות לבכירי עמותות אלה, שכן אין דרך שבאמצעותה ניתן להצדיק הוצאה זו באופן מעשי, כפי שניתן היה לעשות זאת במצב של שוק חופשי. דבר זה נובע ישירות מכך שכמוסד שאינו קיים למטרת רווחים על העמותה להצדיק את עצמה באמצעות הפסדיה, וזאת בניגוד לעסקים בשוק הטבעי, שצריכים להציג רווחים.

במצב של כלכלה נורמלית יכול היה הציבור להעריך שיש רווחיות בעבודתם של ארגונים אלה ושהם מכסים לפחות את הוצאותיהם, אך המלכ"רים מייצגים פעולה כלכלית שמנוגדת לטבע, על אף שמפעיליהם נזקקים לכיסוי הוצאות חיים יסודיות לא פחות מאלה שלאיכות חייהם הם מסייעים. ארגון כמו המלכ"ר, שבהגדרתו המוצהרת איננו מבקש לעשות רווחים, לא רק שאינו מרוויח אלא שהוא גם יוצר הפסדים של קבע, כדי להצדיק את המשאבים הציבוריים שהוא מקבל כדי לממן את הוצאותיו.

בעיה נוספת היא שהמחזורים הכספיים של העמותות – גם אם חלק ניכר ממנו נתרם על ידי הציבור הנדיב – נעלמים בחלק גדול מהמקרים מידיעת התורם, המניח שניתן להאמין ביושרה ובמקצועיות של מנהליהן. מה שמסייע לריחוקם זה מביקורת הוא השילוב שבין קיומם המוצהר ככאלה שאינם רווחיים לבין הגדרת פעולותיהם כתרומה למען החברה; אלה יוצרים להם בתודעת הציבור מעמד מוסרי מוסכם ולפיכך אין הממשל, נציג משלם המסים, "בודק בציציות" את השקעותיהם.

לרוב, האזרח גם איננו מודע לכך שגם המשכורות וההוצאות של ההפעלה השוטפת של מנגנוני העמותות שלהן הוא תורם, אינן סך הפעילות שמתבצעת על ידן ושקיימים מעגלים רבים, רחבים יותר, של שימוש למשאביהן – כמו השקעות כספיות בתחומים רבים שקשורים רק בעקיפין לפעילותן, ושאליהם מופנים כל פעולות ההסברה שלהן, כמו הספרות, ההסברה, הדואר וכיו"ב. די, למשל, בסקירת המבצעים התעמולתיים שיוזמות העמותות לסיוע במימונן, תוך תשלומים גדולים למשרדי פרסום, אשר מפיקים לעתים קרובות סרטוני תעמולה, מפגנים, מפגשים ומסעות טיולים להגברת מודעות הציבור לפעולתן.

הציבור בישראל איננו מודע למידה שבה משתמש השלטון בקיומם של גורמים מתנדבים פרטיים להסוואת מחדליו על ידי כך שהוא מעביר לידיהם משאבים וסמכויות ויכול, מאוחר יותר, להטיל עליהם אחריות לכשלונותיו. למעשה, מהווים המלכ"רים של המגזר השלישי חלק קטן ממכלול העברות המשאבים הסיבוביות הנהוגה בישראל מזה זמן רב בין ארגונים התנדבותיים לממשלתיים, כאשר אלה שקובעים את מדיניות חלוקת המשאבים רחוקים מלהחזיק באמות מידה ברורות לצורך קביעת החלוקה. בהקשר זה בולטת העובדה שבשנים האחרונות משתלבים ארגונים ממשלתיים ופרטיים כך שהאזרח הפשוט איננו מסוגל להבחין ביניהם ולדעת מתי השירות שהוא מקבל ניתן לו על ידי מי שקיבל ממנו שכר או מתי מדובר במתנדבים. אל אלה האחרונים, עם כל הכבוד להם, לא ניתן לבוא בטענות...

בחלק מפעילותם משלימים ארגוני המגזר השלישי את פעילותם של משרדי הממשלה. במגזר הבריאות בישראל, למשל, פועלים בתי חולים ממשלתיים לצד בתי חולים שהם חלק מהמגזר השלישי. במיוחד בולט חלקם של ארגוני המגזר השלישי בתחום הרווחה, בנושאים שבהם הפעילות הממשלתית מספקת רק רמה מזערית של שירותים, וארגוני המגזר השלישי פועלים להרחבתם, מבחינת טיב השירות ומבחינת היקף האוכלוסייה הנהנית ממנו. במיוחד בשנים האחרונות, שבהן דווח על עליה משמעותית של פעילות פרטית של עמותות לעזרה לנצרכים, מוצאות בהן מערכות השלטון לא פעם דרך להסיט את לחץ הציבור, אך אין הדבר מחליש את אי הצדק שקיים בהחלטות מערכות השלטון לגבי ההקצבות.

לעתים קרובות קשה למצוא את קצה החוט של רשת המשעולים שבהם מסובכים זה בזה הפילנתרופיה הפרטית והקצאת המשאבים השלטונית; דוגמה אחת מהמון היא החלטתה של מועצת העיר כפר-סבא תקציב של 10,000 ש"ח לעמותות המחלקות מזון לנצרכים אך באותו זמן זכו עמותות הספורט המקומיות לקל תקציב של מאות אלפי שקלים מאותה עיריה. כך יוצא שהשילוב בין ההליכים המוניציפליים לאלה שמפעילות העמותות, ביחד עם התקציבים ששני גורמים אלה מקבלים מקופת המדינה יוצרים – גם אם הם מקבלים תרומות רבות – חור עצום בכיסו של האזרח.

חור זה, המייצג את ההפסד המתמיד של גוף המלכ"רים המהווה את עמוד השדרה של העולם השלישי, מתאחד עם הפעולות הלא רווחיות של השלטון בכל התחומים שבהם הוא משקיע משאבי-עתק מבלי לראות – או לצפות לראות – החזר כלשהו. דומה הדבר לאדם חסר אחריות המנהל עסק מפסיד, אך איננו מודאג מהפסדיו כי הוא נוהג לאיים על קרוב משפחה שלו, שיש לו אמצעים, שאם לא יכסה את חובותיו יפגע בו. דוגמה שקרובה אולי יותר למציאות הישראלית היא קיומה של עריצות המנהלת באזלת יד את כלכלת המדינה תוך שהיא סומכת על כך שעומדים לרשותה עבדים רבים, אשר תוכל להשתמש בעמלם כדי למלא כל צורך שיעלה. כמעט למותר לציין כי קרוב המשפחה המאויים או העבד הנרצע שעליו סומכים המפסידנים בשלטון אינו אלא האזרח הישראלי, משלם המסים.

האזרח בישראל מתאפיין בכך שלא רק שאין הוא מסרב להמשיך ולקחת על עצמו את פתרון בעיית הגרעון העצום של המדינה ולא רק שאין הוא מודע כלל למאמץ הגדול שמשקיעים המעורבים בעמותות לספק הפסדים גדולים ככל האפשר, אלא שהוא אף מגביר את תרומתו להן, בשל אמונתו התמימה כי יודעים מנהליהן היכן להשקיע את משאביו בדרך שתועיל ביותר לנזקקים.

יתכן שאם היה בודק את המספרים היה רצונו של האזרח לתרום לעמותות נחלש וואלי היה מחפש דרך לוודא שמשאביו מוצאים בצורה טובה. רוב אזרחי המדינה אינם מודעים להיקף העצום של המשאבים הכלולים במערכות אלה. בישראל, ההוצאה הכספית השנתית ב"מגזר השלישי" מסתכמת בשנים מסוימות בלמעלה מ-65 מיליארד ₪, שהוא סכום שווה ערך ל15% של התוצר הלאומי, כשמחצית מסכום זה מהווה הוצאה על משכורות. במגזר זה מועסקים היום למעלה מ250.000 אנשים.


מוסיפה לאשלייתו ולהשלייתו של משלם המסים בישראל שעלות העמותות איננה יקרה או שבכלל איננה קיימת העובדה ששירותיהם של ארגונים במגזר השלישי ניתנים לעתים ללא תשלום, כחלק ממטרתם לסייע למקבלי שירותים אלה, או אף בתשלום סמלי, המוגדר לצרכים של "כיסוי הוצאות". בנוסף לכך מוגדרים בפקודת מס ההכנסה רבים מארגוני המגזר השלישי "מוסד ציבורי", שבהגדרתו הוא מוסד הפועל למטרה ציבורית. מטרה זו מוגדרת כ"מטרה שענינה דת, תרבות, חינוך, מדע, בריאות, סעד או ספורט וכן מטרה אחרת שאושרה על ידי שר האוצר כמטרה ציבורית".

לאור מערכת הגדרות זו, המהווה תשתית להקצאת המשאבים הציבוריים למגזר השלישי, ברורים הן השרירותיות היסודית שבאמצעותה נקבעות אמות המידה שלפיהן מוחלט מי זכאי לקבל כמה בחברה הישראלית – והן כפיפותו של כל המגזר להנחיות של מערכת השלטון. כל זה מסתכם בכך שבמדינת ישראל, תחת המושג של המגזר השלישי והחוקים וההגדרות הקשורים אליו , מתנהלת פעילות של תרומה עניפה לחברה בתחומים שונים אשר מייצגת את נדיבותם של אזרחים פרטיים אך למעשה מסווה את ההוצאות העצומות של הממשל הכפייתי, הבזבזני והמפסידן הסדרתי של משאבי ישראל.

נתונים נוספים