כשלונה של אי מוסריות מדינית

 

כשלונה של אי מוסריות מדינית

מצבה הירוד של מדינת ישראל בדעת הקהל העולמית, הוא למעשה ביטוי של כשלונה בתחום מדיניות החוץ. כשלון זה הוא תוצאה של הימנעותה של הנהגת המדינה מלהצהיר על צדקתה ולהוקיע את אויביה על אי מוסריותם. במיוחד אל מול האשמתה של ישראל על ידי אויביה בחוסר מוסריות ניתן לומר כי מדינת ישראל אכן שגתה רבות, אך אי המוסריות הגדולה ביותר שלה היא היעדר ההבנה, היכולת והתעוזה של הנהגתה להצהיר על ההקשר המוסרי האמיתי של המלחמה שבה פתחו נגדה אויביה מיום הקמתה: על היותם של אויביה הצד הלא-מוסרי המובהק של השכסוך.

מדינת ישראל, שניצחה בשדה הקרב את אויביה, מפסידה בקרב על כבודה; היא מוצאת את עצמה היום נלחמת על כבודה כנגד כוח המנצח אותה בעולם כולו. נצחון זה אינו תוצאה של מהלך צבאי אלא של תעמולה אנטי ישראלית כוזבת אשר ניצלה את שתיקתה של ישראל; מצב נורא עכשווי זה, שבו מוצג הצד הצודק במלחמה כתוקפן ואילו העולם אינו מביע מחאה כלפי אי מוסריותו של הצד הפושע של הסכסוך, הוא פריה של השקעה בתחום הרוח - של שקר שנזרע לפני זמן רב וטופח במשך זמן ארוך. הדבר נעשה באמצעות פעילות ענפה בכל תחומי רוח האדם - פוליטית, תקשורתית ואמנותית - אשר הוצאה לפועל על ידי אויבי המוסר והצדק, הפזורים בעולם כולו.

אויבים אלה, שאינם נמצאים רק מעבר לגבול ישראל, מחזיקים בעמדות השפעה בתחומי הרוח; ניתן למצוא אותם בהמוניהם פועלים בתחומים כמו הפוליטיקה, האקדמיה, החינוך הגבוה, התקשורת והאמנויות בעולם המערבי. המשותף להם הוא הפעלתה של איסטרטגיה אנטי אנושית, המציגה את עצמה כהומניסטית, תוך הצהרתה על דאגתה לכל קרבן של "האימפריאליזם, הקפיטליזם וישראל" אף כי שנאתם הקדימה בהרבה את מדינת ישראל או אף את הסכסוך המזרח-תיכוני. הם עוסקים בכיבוש העולם כולו, תוך התבססות על העקרון שכוחה של אמירה גדול יותר מכוח הנשק, אפילו אם מדובר באמירה שקרית.

וקל וחומר כשמדובר באמירה היחידה, הנעשית על ידי הצד התוקפני, כאשר הקרבן איננו פוצה את פיו כראוי ומדגיש בכך את העוול המציאותי. את זעקתם השקרית של ה"מקופחים" הפלשתיניים הדגיש הריק התקשורתי הישראלי אשר, בתוקף מחדל לא יסולח, לא ידע לעמוד על מוסריות העמדה הישראלית. בזמן שבו הסתפק קולה של ישראל בהצגת פצעי העם היהודי מן השואה, היו המוסר והצדק האמיתיים של המלחמה במזרח התיכון מוסתרים, מעוותים ומטושטשים על ידי קולותיהם של כזבני האויב המתוחכמים, אשר הציגו את הפושעים כצודקים ותבעו מן העולם להגן עליהם.

מאבק זה בין קולות מתנגדים היה למלחמה רבתי המתחוללת בעולם כולו, כשהיא מנצלת את העובדה שרוב האנושות, מטבעו, מחזיק בבורות גמורה לגבי העובדות ההסטוריות. במקרה של העימות בין ישראל לאויבותיה הוכח יותר מכך: שכוחו של השקר הנשמע ברמה עולה על זה של האמת ששותקת. אויבי ישראל, שצברו כוח רב בשל שקריהם, שאותם נשאו מעל כל במה אפשרית בעולם, לא נתקלו מעולם לא רק בתגובה מילולית הולמת מצדה של ישראל – אלא אף בשום התנגדות פעילה בעלת אופי משפטי, כפי שהיה ראוי לעשות. בהקשר זה, של זכותו של צד צודק בסכסוך לדרוש הגנה משפטית, לא השכילה מנהיגותה של ישראל לפעול ולמעשה נטשה את שדה המערכה החשוב הזה לשימושו של האויב, אשר ניצל את ההזדמנות והשתמש במשאביו כדי להוקיע את ישראל בעולם גם בתחום זה.

לאור המחדל העצום של מנהיגי ישראל ואנשי הרוח שלה, שמעולם לא מצאו לנכון לסייע לתעמולה צודקת, אך הגיוני הוא שסוג כזה של פעילות משפטית מאפיינת היום דווקא את האויב, המשלב בין המשך פעילות תעמולתית אנטי-ישראלית וניצול האפשרויות שקיימות במערכת המשפט הבינלאומי. בצד יוזמות רבות לתביעת גורמים ישראליים על יסוד פגיעתם-לכאורה בזכויות אדם, נהנה היום כוח התעמולה השקרי שלהם, המוקיע את ישראל כלא מוסרית, מגיבוי תקשורתי רב עוצמה בצורת תחנות טלויזיה עצמאיות ואתרי רשת, הנהנים מתמיכה משאבית גדולה שמשלבת בין המשאבים המגיעים ממדינות הנפט לבין סיוע המתקבל מן העולם כולו, במסווה של דאגה הומניטרית לנפגעים.

היום, אחרי שנים כה רבות של שתיקה יחסית, משולה ההתנגדות לכל אלה כהוצאת מחט מערימת שחת. מעמדה המוסרי העכשווי של ישראל נמצא בשפל מבחינת דעת הקהל העולמית; המצב שבו צריכים קציני וחיילי צה"ל לחשוש מלבקר במדינות העולם החופשי פן ייעצרו על ידי גורמים משפטיים, כאשר מן העבר השני של המתרס זוכים בכירי ארגוני הטרור ושותפיו לכבוד ולפתחון פה על בימות פוליטיות ואקדמיות במערב, מנוגד למוסר באופן חריף. מגמה זו צריכה להתהפך לגמרי, כי הצדק תובע מצב הפוך, שבו כל מי שרק שוקל לתמוך בארגוני הטרור או בארצות ערב יחוש שעליו להסתיר את הדבר כאדם ששוקל לבצע פשע חמור. אך דבר זה יקרה רק אם וכאשר יעלה מפלס המוסר של ההבנות הקיימות בעולם של היום ביחס לסכסוך המזרח-תיכוני.

אך היום העולם אינו מתייחס אל ארגוני הטרור הנלחמים נגד ישראל כאל לא מוסריים. למעשה, בדרכים רבות הם אף מקבלים לגיטימציה, כמו החלטתה האחרונה של בריטניה לפתוח בדיאלוג עם נציגי החמאס והחיזבללה. אל מול אלה נמשך מחדל השתיקה של ישראל, אשר איננה מביעה שום תלונה או מחאה מוסרית לגבי עמדה זו של העולם. דבר זה מבטא את העובדה שתהליך ההתדרדרות של ישראל מבחינה מוסרית הגיע לשיאו או, ליתר דיוק, לשפל הגדול ביותר שבו היה אי פעם.

תהליך זה הוא תוצאה ישירה מכך שמנהיגי המדינה מחלו פעם אחר פעם על פגיעה בכבודה. למעשה, שתיקתה של מדינת ישראל, אשר לא עשתה די כדי להוקיע את אי מוסריותם של אויביה, היא זעקתם האילמת של כל הנפגעים על ידם – ולא מדובר רק באזרחיה שלה. בשל חוסר האחריות של מנהיגי המדינה בתחום זה, נחשף העולם כולו למלכודת הכזבים של אויבי ישראל. אלה, אשר הפכו את עיוות המציאות לאומנות הקיום שלהם, הבינו - במיוחד דרך חוסר היכולת הישראלית להשתחרר ממלכודותיהם - את חולשת הבטחון העצמי המוסרי שלה. כשלון זה של ישראל איפשר לאויביה לכבוש את דעת הקהל העולמית ובכך להפוך מליוני בני אדם לקרבנותיהם הרוחניים. ואכן, רבים מאויביה הרוחניים של ישראל בעולם החופשי – ובכלל זה אנשי רוח, אנשי אקדמיה, תרבות ואמנות – אינם אלא תוצר של תעמולת הכזב שאסור היה להתיר לה להשתולל באופן חופשי.

שכן, אם היו מנהיגי ישראל חשים בטחון עצמי מוסרי גדול יותר בעמדתה של ישראל מול אויביה, הם היו יכולים לעשות רבות נגד ההסכמה שבשתיקה הקיימת היום נגדה. הדבר הראשון שהיה על ישראל לעשות הוא להוקיע קבל עולם את אי המוסריות וחוסר האנושיות שיש לא רק בפעולות הטרור נגדה אלא גם בתמיכה הגדולה שהטרור זוכה לה מצד אומות העולם. בהקשר זה היה על ישראל להוקיע את התמיכה שמקבלים ארגוני הרצח כמו החמאס מהארגונים הבינלאומיים לזכויות האדם. בהקשר זה חייבת ישראל לקרוא חמס ולהראות כי כשאר אויביה גם אלה, בהתיימרותם לדאוג לזכויות האדם של "נפגעי" ישראל, מסייעים לפגוע בזכויות האדם של אזרחי ישראל, שכן חובת מנהיגי המדינה לחשוף את פשעיהם של אויביה ולהוקיעם מבחינה מוסרית היא דרישת היסוד של מוסריות מדינית.

נתונים נוספים