לא שלך לתת

 

לא שלך לתת

על מעמד הוצאות הציבור

בימינו גובר קולה של הביקורת הציבורית על ההוצאות המנופחות של אישי ציבור. אלה מתבטאות, בין השאר, בסכומים הגבוהים שהם משלמים בבתי-מלון שבהם הם מתאכסנים בעת שהותם בחו"ל וברבות מהוצאותיהם הפרטיות האחרות, אשר משולמות ממשאבי משלם המסים. אך הבעייתיות של הוצאותיו המופרזות של השלטון איננה מסתכמת בהתפנקות הפרטית של אנשי השלטון על חשבון הציבור, אשר מבוקרת ברמה על ידי התקשורת, אלא קיימת גם בתקציבי המיליארדים שאותם מעביר הממשל למטרות טובות – אך מבלי שיש לו זכות לעשות זאת.

דייבי קרוקט, איש הספר והחלוץ האמריקני הנודע, היה גם חבר קונגרס. פעם פגש באזרח אמריקני אשר ביקר קשות את הצבעתו של קרוקט בעד חוק ממשלתי שתמך בהענקת תקציב לנזקקים.

"האם החוק שבו תמכתי איננו טוב?" שאל קרוקט את האיש.

"זו איננה השאלה" - השיב לו האזרח - "הענין הוא שכסף זה איננו שלך לתת."

בכך ביטא האזרח רעיון שכמעט נשכח היום על ידי רבים ושבישראל ספק עד כמה היה ידוע אי פעם לאזרח הפשוט: שהכסף שקיים בידי השלטון איננו שייך לשלטון ולפיכך אין הוא רשאי לעשות בו כחפצו – אפילו אם הוא משתמש בו למטרה טובה.

רבים רואים בעושר המוצג לראווה ובחיי המותרות הגלויים לעיני הציבור משום חסרון ואכן נכון הדבר. אך כל עוד מוציא האדם את ממונו שלו אין בדברים יותר מאשר טעם לפגם כי זו זכותו. יש אמנם אמת בראיה שלילית של חפצו של אדם להרבות בעושר חומרי, בשל היותו של זה חיצוני במהותו. אך אין רצונו זה של אדם משתווה באי מוסריותו לזה של גזל, שהוא משמעותה של הוצאה לא מוצדקת של כספי הציבור. בזמן שיש מה להתווכח על הנזק שבתאוות האדם לחומרי ואף לבקרה, לא יכול להיות ספק לגבי אי המוסריות של השימוש שהוא עושה בכספו של הציבור שכן כסף זה אינו שייך לו ולא ניתן לו על מנת שישתמש בו כטוב בעיניו.

השימוש במה שאינו שייך לו הוא הבעיה של הפוליטיקאי הלא מוסרי - ושל האזרחים הסבורים שיש לו זכות לעשות זאת. למעשה, מדובר בצורה מתוחכמת וקשה לאיתור של גניבה, בשל ניצולו של הפוליטיקאי את מעמדו הציבורי להוצאת משאבי הציבור באופן שלציבור קשה אף להבחין בכך.

ולא מדובר רק על השחיתות הברורה של הוצאת משאבים על צרכיו הפרטיים של איש הציבור, כפי שראינו לעיל, אלא על השחיתות הקשה הרבה יותר שבה מוצאים כספי הציבור על מטרות טובות. בנושא זה מנצל השלטון דווקא את טוב ליבם של נתיניו נגדם. יודעים אנשי הממשל ששום אזרח לא יהין להתנגד למטרה טובה, אף על פי שהיא עלולה לגרום לו נזק קשה. שכן מכיוון שאין האזרחים מבינים את חשבונות הממשל, אין הם יכולים לאתר מתי מה שמוצג כמטרה טובה פוגע בהם קשה.

כמו במקרה של שוד "פשוט", בעיית השוד השלטוני היא בכך שלאיש השלטון אין זכות לקחת את מה שאיננו שייך לו – במיוחד כאשר בעליו לא הסכים לכך. לכן, גם במימון מטרה טובה מסתתרת הבעיה הראשית שקיימת במדינה כמו ישראל, והיא שהציבור לא נתן לה את הסכמתו; משלם המסים בישראל מעולם לא הסכים על הוצאתם של משאביו ללא-גבול לכל מטרה שכל איש הציבור ימצא לנכון לממנה. לאור זה, הוצאות השלטון העצומות אינן מוסריות אף אם הן מממנות מטרות טובות.

בימינו, למשל, חוגגת הכנסת הוצאות של מיליארדי שקלים על מטרות רבות שמיועדות לשיפור מצבם של חלק מן האזרחים, ואשר רבים ממשלמי המסים אינם נזקקים להן וגורמת בכך למצב הכלכלי הקשה ששורר במדינת ישראל, שבו רבים מן האזרחים סובלים ממצוקה חמורה ביותר; מבחינתם של האזרחים שנמצאים במצבים של דלות ומחסור, בלתי מוצדקות מבחינה מוסרית הן ההוצאות הרבות שמוציא השלטון אף על נושאים כמו תרבות, רפואה, תחבורה ואיכות סביבה, המקובלים על ידי רבים כמייצגים את צרכי החברה – וזאת כי תהיינה הפעולות הנעשות בתחומים אלה מועילות ככל שתהיינה, אין הצדקה במימונן על ידי אזרחים שזקוקים הרבה יותר לכל פרוטה שהם מרוויחים כדי לתמוך בצרכים החיוניים שלהם עצמם ושל בני משפחותיהם.

כמעט מבלי משים יאמרו חלק מבני האדם הקוראים דברים אלה כי נראה להם שיש מומחים שיודעים יותר טוב ממשלם המסים על מה כדאי שיוצא הכסף שהוא משלם – ואין ספק שכך חושבים גם רוב הנמצאים בשלטון. אלא שהבעיה איננה כזו של ידיעה אלא של זכות – כי אין ידיעתו של אדם אחד, מומחה ככל שיהיה, מקנה לו זכות לבזוז את משאביו של אדם אחר, אפילו אם הוא באמת מבין יותר ממנו. וכמעט אין צורך להוסיך לכך גם את האמירה שכאשר מדובר בהוצאת כסף למען מטרה חברתית אין אזרח אחד – נצרך ככל שיהיה - מייצג את החברה יותר מאחר...

הרעיון הלקוי, הטפשי והמוטעה הזה של "זכות החכמים", שלאורו מנהלת מדינת ישראל את כל מדיניותה המשאבית, מצדיק בעיני מנהלי המדינה את הפיכת אזרחיה לדלים בשל הימצאם של אזרחים הנחשבים לחכמים יותר. מנהלים אלה מחזיקים בסמכויות לקבוע באמצעים כפייתיים את אמות המידה שלפיה ינהלו "חכמי" ישראל את התחומים הרבים שאותם מנהלת המדינה – ותחומים אלה הולכים ומתרבים כל העת וכובשים כל חלקת חיים שעוד נותרה חופשית ממגעם; באמצעות חוקים מתרבים והולכים מקבלים נבחרי ציבור עוד ועוד סמכויות לתחוב את ידם לכיסי האזרח ולנהל במקומו עוד ועוד תחומים שאותם ניהל עד עתה לבדו. אם יימשך מצב הענינים הזה לא ירחק היום שבו יפקחו מנגנונים שלטוניים על כל תנועה בישראל, חומרית או רוחנית. כפי שהיום קובעים כבר אנשי השלטון מה ייעשה בכלכלה, בחינוך, בהתיישבות, בתקשורת ובתחבורה יקיף הפיקוח הממשלתי את כל הפעולות שיעשו בני אדם ברחובות ובדרכים, בעבודה ובבית ואף ישיג את אזרחי ישראל הנמצאים מחוצה לה, פשוט בתוקף המחשבה ש"הם" (אנשי השלטון) "יודעים טוב יותר"...

ספק אם האמין בעבר האזרח שאי פעם בעתיד המדינה תתערב בכל החלטה פרטית שהוא עושה בחייו ותנהל אותם כאילו היתה לה הזכות לכך, אך בישראל הפך כבר הדבר לעובדת חיים מוסכמת על הכל. למעשה, בכך שאזרחי ישראל מסכימים לכך, הם מסייעים לעובדה זו ובכך הם מזמינים שואה על עצם קיום המדינה.

שיעור זה מקבלים אנו מהתנ"ך, שבו מתוארים מעשיו של החכם מכל אדם, שלמה המלך, אשר בנה מקדש מפואר לאל תוך ניצול משאביו של העם. אף כי אין ויכוח ביהדות לגבי היותו של המקדש שבנה שלמה טוב, יפה וראוי, יש במה שקרה לממלכתו לאחר מותו כדי לרמוז לנו שהיה טעם לפגם בפעולתו זו כי הדבר הביא, בסופו של דבר, להתפלגות הממלכה; אף שבני ישראל לא מחו על תכלית שימושו במשאביהם, למד בנו של שלמה, רחבעם, מאביו שיעור בהטלת מסים מוגזמת ובכך שדיכא את בני ישראל לאור הדוגמה שקיבל מאביו גרם לתגובה שלילית מצידם, למרד מסים ולהתפלגות הממלכה.

יש בסיפור מאלף זה, שהוא אולי הראשון בהסטוריה שבו התנערו משלמי מסים משלטון לא צודק, כדי ללמדנו לקח חשוב לימינו וגם לעתידנו: שאין לשלטון סמכות להוצאה בלתי מוגבלת של משאבים מכיסו של משלם המסים – ושזה אינו חייב לשאת על גבו את משא כל ההוצאות הכרוכות בקיום המדינה.

במדינת ישראל חסרת החוקה, שבה לא הוגדרו מעולם גבולות ההוצאות הציבוריות הראויות ולא נקבעה מעולם המידה שבה מותר לשלטון להוציא את ממונו של האזרח, מתקרבת הכלכלה השלטונית לסף תהום שבה יתרסק האדם הפשוט על קרקעית ההוצאה הפרועה והבלתי מרוסנת של השלטון.

נתונים נוספים