למען הכלל

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 866

 

למען הכלל

 

על הטעייה מסוכנת

 

לאחרונה מקובל להתייחס אל האדם היחיד כאל ערך הנמצא בניגוד לכלל, המייצג את הקבוצה כשלמות. אך דבר זה, למרות שהוא נראה הגיוני לאור הנצחון המספרי של הכלל על היחיד – כפי שהרוב מנצח את המיעוט בדמוקרטיה - הוא טעות גדולה, שהיא למעשה הטעייה מסוכנת; שכן, במציאות לא רק שאין ניגוד כזה אלא שלרוב מושגי היחיד והכלל כה משלימים זה את זה, עד שפעולה למען האחד היא גם פעולה למען משנהו. ולא רק שהיחיד איננו איום על החברה אלא הוא ביטוי של הערך הגבוה ביותר שלה, שכן יחיד הוא העומד בראשה של כל חברה ושל כל קידמה חברתית.

עקרון זה נכון לגבי כל יחסי החלק והשלם במציאות, החל מהיחסים שבין אברי גוף האדם לחייו וכלה ביחסים שבין האדם היחיד לחברתו או ליחסים שבין עמו לכלל האנושות. בכל אלה אין האדם נדרש לוותר אל החלק לטובת השלם אלא אם כן מתרחש אסון גדול. כך קורה אם שומה על אדם להסכים לקטיעת איבר מגופו או אם מתחוללת מלחמה שבה מוטל על אדם – או על עם – לחסל את אויבו הקם עליו להשמידו. מקרים נוראים כאלה הם ביטוי של אירוע רע, כמו מחלה או מלחמה, אשר מפר את האיזונים הטבעיים במציאות.

אך מצב קיצוני, שבו מאיים קיומו של חלק על השלם עד כדי כך שיש לפגוע בחלק כדי הציל את השלם, כמו במקרה של הצורך לקטוע איבר פגוע כדי לשמור על קיום הגוף או לפגוע באדם פושע כדי להגן על בני אדם אחרים מפגיעתו, תובע החלטה על פעולה שהיא כה מנוגדת לטבע עד שהאדם המקבל עליו את האחריות לבצע אותה צריך להיות בטוח בצדקתה, כדי שלא יגרום לנזק גדול יותר מהתועלת שאליה הוא מכוון. זו הסיבה לכך שניתוח מסוכן מצריך את הסכמת המנותח ושגם בתחומים אחרים לא מקובל לתת החלטה המסכנת את חייו של אדם אחד בידיו של אדם אחר.

למעשה, מה שמאפיין את ערכיה של חברה הוא מידת היותה של זו שומרת על זכותו להחליט ולקבוע מה ייעשה בחייו הפרטיים, תוך הבנה שאלה מייצגים את כלל החברה, המורכבת אף היא מיחידים בעלי זכויות פרטיות שאין לפגוע בהם. מבחינה זו כדאי לזכור שאף בדמוקרטיה המקובלת בעולם הנאור אין הרוב קובע את סדר חייו של המיעוט ורק בתנאים מיוחדים (כמו הצורך בהגנה עצמית) מותר לאדם להתערב בחייו של אדם אחר או להגביל אותו. למותר לציין, בהקשר זה, כי אחד מהדברים המאפיינים חברה הנמצאת במצב רעוע הוא היותו של האזרח היחיד בה כפוף לפגיעת השלטון. לעתים קרובות נעשית פגיעה מסוג זה תחת התירוץ שהדבר נעשה לטובת הכלל. אך יש ספק גדול במוסריותה של הנחה זו, שלא לדבר על השאלה: מיהו המסוגל להציג את עצמו כמייצג הכלל?

בימים נוראים אלה שב ועולה הדיון, כמו בכל שנה מאז מלחמת יום הכיפורים בשנת 73, במה שעמד מאחורי פריצת המלחמה. בהקשר זה נבחנת שוב ושוב תיאוריית הקונספירציה שלאורה היתה המלחמה תוצאה של הסכם שנעשה בין ישראל, ארה"ב והערבים - ושוב עולה הרעיון שהישראלים המעורבים בתכנית היו מוכנים להקריב עשרות, מאות ואולי אלפי חיילים כדי להשיג פתרון כולל למצב המלחמה שהיה "תקוע" מאז 67 (ולמותר לציין גם כי יש רבים הרואים את הסכם השלום עם מצרים כהישג שלא יכול היה להיות מושג אילמלא המלחמה, שבה "השיבו המצרים לעצמם את הכבוד שאיבדו במלחמה בשנת 67").

ואף כי הדי המלחמה הנוראה ההיא שככו זה מכבר יש עדיין רבות ללמוד ממנה או, יותר נכון, מהיחס שקיים כלפיה בציבור הישראלי. מדובר בהתיחסותו של האזרח הישראלי לאפשרות הקרבתם של חבריהם למען הכלל – ולקיומה של סמכות החלטה כזו בידי השלטון. שכן, יש רבים בינינו הסוברים כי יש לשלטון הסמכות המוסרית להחליט על הקרבתם של מעטים למען רבים – ולאור זה אין הם חשים שקיימת בעיה מוסרית עקרונית עם פעולה של גרימת מוות של אדם אחד על משנהו באם מה שמושג באמצעות הדבר הוא טובת הכלל.

ואפילו אם היה מקובל מוסרית בישראל כי הגיוני להקריב את המעטים למען הרבים או מוסכם להקריב בני אדם למען ערך כלשהו בניגוד לרצונם, ידיעתם ובחירתם, קיים ספק עצום לגבי היכולת להכריע מי הוא זה שרשאי – או בכלל יכול – לקבוע מי למוות ומי לחיים. שלא לדבר על כך שבמיוחד במלחמה ההיא מה שהתרחש בשדה הקרב לא תאם כלל את מה שלו תכננו, קיוו וציפו אלה שעמדו מאחורי יוזמת המלחמה. בהקשר זה הכשל שבולט במיוחד ברמה ההגיונית-לוגיסטית הוא היחס שבין הטענות הקבועות של האיסטרטגים הבכירים על חוסר יכולתם לנבא את המתרחש במלחמה, אשר מתנגשות עם התיימרותם של מנהיגי המדינה לקבוע את עתיד העם. הרי מנקודת מבט מדעית אובייקטיבית, אין קצין בכיר כלשהו יכול להתיימר להבטיח את תוצאותיה המדוייקות של מתקפה יותר משיכול רופא מנתח – על אף על ההשכלה המדעית שלו – להתחייב לשלומו של החולה שבגופו הוא עורך ניתוח.

וקל וחומר שאין בידי רופא מנתח כזה, אף אם הוא מייצג את הרמה המדעית הגבוהה ביותר בתחום שבו הוא עוסק, הסמכות או הזכות לכפות את עצמו על המנותח. שכן זהו בדיוק מה שאסור למנהיגים מדיניים או צבאיים; מוכשרים ובעלי ידע גדול ככל שיהיו אל להם להכריע בשאלות של חיים ומוות לגבי זולתם באם לא קיבלו מהם רשות מפורשת כזו. במדינה בריאה, שבה מתייחסים – כראוי – אל היחיד כאל מי שמחזיק בסמכות ובזכות הבלעדיים לגבי חייו – אין מקום לכפיה, התערבות או פגיעה בו. אם וכאשר מבינים בחברה כזו כי חייו של היחיד אינם נוגדים את קיומה של החברה, ניתן להבין גם כי איכותה של החברה נמדדת לפי איכות שמירתה על ערכי היחיד שבה.

זוהי, ביסוד הדבר, גם הסיבה לכך שלפי המסורת היהודית מחזיק היחיד בידיו את הזכות להשתתף במלחמת הכלל. אם, לצורך הדוגמה, ינסה אדם חושב להחליט על זהותו של האדם שעליו ניתן לוותר "לטובת הכלל" הוא יגלה כי יקשה עליו ביותר להכניס לרשימה כזו את בני משפחתו או את מי שהוא מעריך כבני אדם גדולים, כמו מנהיגים וחכמים – ולמעשה כי אין ביכולתו של אדם ישר ומוסרי כלשהו לבחור במי שראוי לחיים פחות ממנו. למעשה, מה שיגלה אדם כזה בחשיבה זו הוא לא רק שאין דרך לדעת בוודאות דבר מסוג זה – אלא גם שמבלי משים הוא שם את עצמו בתפקיד ה"כלל".

במסורת היהודית נאמר כי "המוציא עצמו מן הכלל כופר בעיקר". במובן מסוים, ניתן הדבר להיאמר גם על הוצאת בני אדם אחרים מן הכלל. למעשה, בכל פעם שמסכימים אזרחי המדינה לפגוע בעמיתיהם בתירוץ של טובת הכלל – כמו בעת פגיעה ברכושם ובחייהם למען הסכמים מדיניים – הם מבצעים פשע חמור, כי בכך שהם מסכימים עם קיומו של ניגוד ענינים בין היחיד לכלל, הם פוגעים לא רק ביחידים אלא גם בכלל, שהרי לא רק שאין הוא נבדל מהם, אלא שהם חלק ממנו.

נתונים נוספים