לקח מלחמת יום הכיפורים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1050
לקח מלחמת יום הכיפורים
על הסיבה האמיתית לכך שמאז ועד היום לא נפסק הויכוח
אחרי שלושים שנה של החלפת מהלומות וחבטות הדדיות, שנראה כאילו אינן מועילות לאיש, אין זה פלא שיש רבים התובעים את הפסקת מחזורי הפקת הלקחים ממלחמת יום הכיפורים. אף על פי כן, עושה רושם שכוח נסתר כלשהו, הפועל במצולות, מתעקש על העלאת טכסי הפקת הלקחים בכל פעם מחדש על פני המים הקודרים והעכורים ואינו מאפשר לתודעותינו להדחיק ולהרחיק לעבר את מוראות המלחמה. הסיבה לכך, כפי שיכול להסביר כל תלמיד פסיכולוגיה שנה א', היא שלאמיתו של דבר לא יהיו הדחקה, הרחקה ושכחה אפשריים כל עוד לא הופק ממלחמה זו הלקח העיקרי – הלקח המוסרי - והוא: איסור גמור על תפישת האדם היחיד כשה לעולה על מזבח החברה.
הרעיון שניתן להתייחס לאדם כאל מהות שאיננה ערך עליון ושניתן, בתנאים מסויימים, לותר עליה, עומד ביסוד החטא המוסרי החמור ביותר שמנהיגיה של ישראל ביצעו עד מלחמת יום הכיפורים; חטא זה בא לידי ביטוי בתפישה פוליטית לא מוסרית, אכזרית ולא אנושית, שהפעילה הנהגת המדינה מאז קומה. תפישה זו, הגורסת שמנהיגי החברה מחזיקים בזכות להחליט על הקרבת חלק מבניה על מזבח הכלל, באה לידי ביטוי בעסקה שעשתה ההנהגה עם האוייב על גבם של חיילי צה"ל או (לפי הגרסה הקלה יותר) בעצם החלטתה של ההנהגה, שידעה על ההכנות למלחמה מצד האוייב, לאפשר את פתיחתה של מתקפה מצדם של אויבי ישראל כדי להשיג מקדם פוליטי (לטובת "הסכם שלום" ראשון) במחיר חייהם של חלק מאזרחי המדינה.
החברה הישראלית עדיין לא הפנימה את ההכרה באי המוסריות הגלומה בגישה זו. דבר זה בא לידי ביטוי בתגובת הציבור לידיעה על העובדות שלעיל או, מדוייק יותר, בכך שלא הגיב כראוי. אין זה המקום הנאות לברר אם שתיקת-שיתוק זו נבעה מפחד או מבורות, אך אין ספק שבכל מקרה היא מהווה אינדיקציה יוצאת מהכלל למצבה האינטלקטואלי-מוסרי של החברה הישראלית מאז ועד היום, כי מחרידה יותר מפשעה של ההנהגה הרצחנית דאז היא השתיקה המתמשכת בענין זה, מאז ועד עתה, של כלל אנשי הרוח בישראל.
שתיקה זו, שעדיין מאפשרת את המשך הפשע בשיקולי מדיניות ההנהגה הישראלית והפיקוד הצבאי עד היום (ראה שורה ארוכה של הפקרת אוכלוסיות, כמו הסכם אוסלו, בריחת לבנון והפקרת אוכלוסיית יש"ע לחסדי – או שיקולי הקרבה בעת מלחמה, כמו מדיניות הפעלת צה"ל ב"אינתיפאדה"), מגמדת, בהשלכותיה המעשיות, את כל החשבונות הידועים לגבי מלחמת יום הכיפורים, העוסקים בסכסוכי המפקדים, בניגודי הסמכויות ובהטלת האחריות ההאשמות ההדדיות שבין הגנרלים.
שום ועדה שתחליט על הורדת ראשים, ולא משנה עד כמה גבוה הם נמצאים, לא תהיה יותר מתחבושת חיצונית, חמרית, לפצע ששרשיו נמצאים בעומק ההוייה הרוחנית. תחלואיה של החברה הישראלית, כפי שנחשפו במלחמת יום הכיפורים אינם קוראים לחברה הישראלית להחליף פקיד זה או אחר אלא להפסיק לפגוע קודם כל בזכויות האדם של אזרחיה האותנטיים, הלגיטימיים – היהודים. להפסיק לכפות אותם להקריב את ערכיהם האישיים לטובת הכלל, כמו בתכניות החומש הקומוניסטיות או בתהליכים הריכוזיים האפייניים לרוב מדינות העולם. אם היה מסר אחד, ברור וזועק לשמיים שאותו העבירה מלחמת יום כיפור כדי שיוגבר בתודעות אזרחי ישראל באמצעות בני משפחותיהם, ידידיהם ומכריהם שנרצחו בה, הוא שישראל היא חברה דיקטטורית, כזו שאיננה מאפשרת חיים אנושיים אמיתיים כל עוד היא נשלטת על ידי רעיונותיה של האסכולה הפוליטית הקולקטיביסטית.
חברה קולקטיביסטית, הדורסת את אזרחיה ומוכרת אותם לכל המרבה במחיר, בין אם היא מפא"יניקית או שרונית, בין אם היא עוסקת בגיוס כספים על ידי חטיפת ילדים מאימותיהם ובין אם היא מציעה לגרש את אזרחיה ממגוריהם כדי לספק את תאוותיהם של שליטים זרים, איננה אלא עריצות. חברה מסוג זה איננה תואמת ערכים כמו צדק, מציאות, אמת, שכל ו/או יהדות ולכן, אפילו אם היא מנצחת את אויביה במלחמות, היא לעולם לא תוכל למשוך את קיומה לנצח. הכרה באי המוסריות השלטת בישראל ובכך שחברה לעולם איננה יכולה להתבסס לאורך זמן על אי מוסריות, היא תנאי הכרחי בדרך לפתרון הבעיה הכוללת של ישראל.
תנאי ההכרה הזה הוא תוצר הלקח הראשי ממלחמת יום הכיפורים שעדיין לא נלמד – וקל וחומר שלא יושם.
ועד שלא יילמד, עד שלא יפסיקו אנשי הרוח של מדינת ישראל להצדיק פגיעה בזכויות האדם של חלק מאזרחי המדינה, עד שלא יפסיקו לתמוך, בשתיקה או בשיתוף-פעולה, בהעלאתו לקרבן של חלק מהציבור לטובת חלק אחר שלו, עד שלא יפסיקו להתייחס בסלחנות, באורך רוח או בהבנה פרגמטיסטית ברוח "אין ברירה" לפגיעה המתמשכת בבני האדם הכלולים בה, לא יתמו חטאים מן הארץ ונצטרך לחזור שוב ושוב על טכסי הפקת הלקחים, כמו השחיין שלא יוכל לעולם להגיע אל הצד השני של הנהר עד שלא ילמד לשחות.
ועבור ישראל, הצד השני של הנהר הוא הצד החפשי, העתיד, שבמוקדם או במאוחר תהיה החברה הישראלית חייבת להגיע אליו אם תרצה לשרוד כחברה בת-קיימא.