רוב, מיעוט או מה?

 

רוב, מיעוט או מה?

המיתוס הדמוקרטי הישראלי

דמוקרטיה, מחוץ להיותה המושג היווני העתיק המיוחד לשיטה הפוליטית של שלטון העם, היא מילת-הסיסמה הנפוצה בישראל, המציינת, לגבי הציבור, חופש. את המשמעות הפוליטית העתיקה של המושג – שלטון העם – מסיקים ההמונים בישראל ומחוצה לה מעובדת קיומן המחזורי של הבחירות הנערכות במדינה.

את הבחירות רואה הציבור כביטוי לשלטון העם, אך המשטר בישראל, המאפשר להחליף את הממשלה, אינו מאפשר, למעשה, להחליף את הממשל; הציבור בישראל גם לא קיבל מעולם את ההזדמנות לקבוע את שיטת המשטר ואת אופי שליטתו או את גבול זכותו לחדור לחיי האזרח. שתי עובדות אלה מבצרות את הטעות הטראגית: ישראל איננה חפשית – והאזרח בה אף פעם לא קיבל הזדמנות לעצב את משטרה בצורה הנראית לו.

לאזרח הישראלי נהיר, בשל סיבות הקשורות יותר להתמדתה של שטיפת מוח חינוכית מאשר להגיון צרוף או לנימוקים שכלתניים, שהבחירות הנהוגות במדינה פעם בארבע שנים מבטיחות את שלטון העם. העם, הוא חושב, זה הרוב.

אך רוב הציבור ומנהיגיו אינם שמים לב לכך שאין, למעשה, שום קשר בין החלטת רוב לחופש או לצדק – וקל וחומר כאשר אבן יסוד של משטרים חפשיים בעולם היא הגנה על המיעוטים דווקא. לגבי זה צריך היה האזרח הישראלי לשאול: אם המיעוט מוגן בזכויותיו – מה עם החלטת הרוב? היכן אני עומד אם בכל סיבוב עושה בי הממשל כרצונו, גם אם וכאשר המפלגה שבה בחרתי ניצחה בבחירות? האם אני הרוב או המיעוט?

בעיני ציבור אזרחי ישראל, הדמוקרטיה, שהיא החופש בהתגלמותו, מתבססת על הרעיון של החלטת רוב. הוא מעולם לא שותף בסוד המדינה המכחיש את אלה: דמוקרטיה – ובמיוחד בישראל – אין משמעותה חופש או שלטון העם, ובנוסף לכך אין הבחירה ברוב מבטיחה בחירה בצדק, בחופש או בשלטון הבוחר. בתהליך התניה בן דורות הצליחה אסכולת מפא"י להביא לכך שהציבור יבלבל בין שלטון העם לבין ממשלה על פי החלטת רוב – ויסתפק בכך. במעבה בורותו של האזרח נעלמת ממנו העובדה שאין בישראל שום מגילת זכויות המבצרת, בתוך השיטה, את זכויות האדם שלו.

לכן, למעשה, אין שום בסיס עובדתי אמיתי לכך שמעמדו של משטר מדינת ישראל הוא באמת חפשי, כלומר כזה שהעם יכול לשלוט בו בגורלו באופן מלא.

ישראל היא, למעשה, דיקטטורה; ציבור האזרחים בה נשלט על ידי גורמים הכופים עליו את החלטותיהם ללא שיש לו, לציבור, שום אפשרות לבקר או להגביל החלטות אלה. אזרחיה, המשתמשים במושג "דמוקרטיה" אינם יודעים להבחין באמת בין דמוקרטיה לדיקטטורה, כלומר בין יכולתם לבדוק את החוקים הנהוגים במדינה לבין יכולתם לשלוט בשלטון.

הרעיון ששלטון עם משמעו שליטה בשלטון או ביקורת על הממשל לא קנה לו חזקה בעולם הפרלמנטרי של ישראל. דבר זה מאפשר לגורמים פוליטיים העוינים את העם להשתלט על מרכזי הכוח בה ולנהל באופן דיקטטורי את עניני הציבור, כמו אוייב שמגיע לעמוד בראשה, או אויבי ציבור המחזיקים בה בעמדות שליטה, אשר ביכלתם לתמרן את האזרחים, באמצעות חוקי כפיה ריכוזיים, לטובת עניני השליטים, מבלי שתהיה לאזרחים דרך מעשית להתנגד לכפיית החוק הרודני.

שלטון הרוב העיוור?

ומעל לכל חוגג העקרון של קביעת הלכה עפ"י הצבעת רוב, כאילו מסתכמת כל הדמוקרטיה, כל ההסטוריה של רעיון שלטון העם, בהצבעת רוב – ואפילו אין רוב זה שייך כלל לענין, כאילו יחליט אדם על ביצוע ניתוח לילדו על פי משאל שייערך בין עוברי אורח שאינם בעלי מומחיות או הבנה בנושא.

וזה מובן, על כן, מדוע קשורים, בתודעת האזרח הישראלי, הצבעות הרוב ללגיטימציה של זכות זו או אחרת, כמו עצם קיומה של המדינה, אשר רבים הם הרואים אותה כביטוי של זכות שנתקבלה על ידי החלטת רוב – רוב החברות במועצת האו"ם, אשר החליטה לטובתה.

רוב, מיעוט או מה?

המיתוס הדמוקרטי הישראלי

דמוקרטיה, מחוץ להיותה המושג היווני העתיק המיוחד לשיטה הפוליטית של שלטון העם, היא מילת-הסיסמה הנפוצה בישראל, המציינת, לגבי הציבור, חופש. את המשמעות הפוליטית העתיקה של המושג – שלטון העם – מסיקים ההמונים בישראל ומחוצה לה מעובדת קיומן המחזורי של הבחירות הנערכות במדינה.

את הבחירות רואה הציבור כביטוי לשלטון העם, אך המשטר בישראל, המאפשר להחליף את הממשלה, אינו מאפשר, למעשה, להחליף את הממשל; הציבור בישראל גם לא קיבל מעולם את ההזדמנות לקבוע את שיטת המשטר ואת אופי שליטתו או את גבול זכותו לחדור לחיי האזרח. שתי עובדות אלה מבצרות את הטעות הטראגית: ישראל איננה חפשית – והאזרח בה אף פעם לא קיבל הזדמנות לעצב את משטרה בצורה הנראית לו.

לאזרח הישראלי נהיר, בשל סיבות הקשורות יותר להתמדתה של שטיפת מוח חינוכית מאשר להגיון צרוף או לנימוקים שכלתניים, שהבחירות הנהוגות במדינה פעם בארבע שנים מבטיחות את שלטון העם. העם, הוא חושב, זה הרוב.

אך רוב הציבור ומנהיגיו אינם שמים לב לכך שאין, למעשה, שום קשר בין החלטת רוב לחופש או לצדק – וקל וחומר כאשר אבן יסוד של משטרים חפשיים בעולם היא הגנה על המיעוטים דווקא. לגבי זה צריך היה האזרח הישראלי לשאול: אם המיעוט מוגן בזכויותיו – מה עם החלטת הרוב? היכן אני עומד אם בכל סיבוב עושה בי הממשל כרצונו, גם אם וכאשר המפלגה שבה בחרתי ניצחה בבחירות? האם אני הרוב או המיעוט?

בעיני ציבור אזרחי ישראל, הדמוקרטיה, שהיא החופש בהתגלמותו, מתבססת על הרעיון של החלטת רוב. הוא מעולם לא שותף בסוד המדינה המכחיש את אלה: דמוקרטיה – ובמיוחד בישראל – אין משמעותה חופש או שלטון העם, ובנוסף לכך אין הבחירה ברוב מבטיחה בחירה בצדק, בחופש או בשלטון הבוחר. בתהליך התניה בן דורות הצליחה אסכולת מפא"י להביא לכך שהציבור יבלבל בין שלטון העם לבין ממשלה על פי החלטת רוב – ויסתפק בכך. במעבה בורותו של האזרח נעלמת ממנו העובדה שאין בישראל שום מגילת זכויות המבצרת, בתוך השיטה, את זכויות האדם שלו.

לכן, למעשה, אין שום בסיס עובדתי אמיתי לכך שמעמדו של משטר מדינת ישראל הוא באמת חפשי, כלומר כזה שהעם יכול לשלוט בו בגורלו באופן מלא.

ישראל היא, למעשה, דיקטטורה; ציבור האזרחים בה נשלט על ידי גורמים הכופים עליו את החלטותיהם ללא שיש לו, לציבור, שום אפשרות לבקר או להגביל החלטות אלה. אזרחיה, המשתמשים במושג "דמוקרטיה" אינם יודעים להבחין באמת בין דמוקרטיה לדיקטטורה, כלומר בין יכולתם לבדוק את החוקים הנהוגים במדינה לבין יכולתם לשלוט בשלטון.

הרעיון ששלטון עם משמעו שליטה בשלטון או ביקורת על הממשל לא קנה לו חזקה בעולם הפרלמנטרי של ישראל. דבר זה מאפשר לגורמים פוליטיים העוינים את העם להשתלט על מרכזי הכוח בה ולנהל באופן דיקטטורי את עניני הציבור, כמו אוייב שמגיע לעמוד בראשה, או אויבי ציבור המחזיקים בה בעמדות שליטה, אשר ביכלתם לתמרן את האזרחים, באמצעות חוקי כפיה ריכוזיים, לטובת עניני השליטים, מבלי שתהיה לאזרחים דרך מעשית להתנגד לכפיית החוק הרודני.

שלטון הרוב העיוור?

ומעל לכל חוגג העקרון של קביעת הלכה עפ"י הצבעת רוב, כאילו מסתכמת כל הדמוקרטיה, כל ההסטוריה של רעיון שלטון העם, בהצבעת רוב – ואפילו אין רוב זה שייך כלל לענין, כאילו יחליט אדם על ביצוע ניתוח לילדו על פי משאל שייערך בין עוברי אורח שאינם בעלי מומחיות או הבנה בנושא.

וזה מובן, על כן, מדוע קשורים, בתודעת האזרח הישראלי, הצבעות הרוב ללגיטימציה של זכות זו או אחרת, כמו עצם קיומה של המדינה, אשר רבים הם הרואים אותה כביטוי של זכות שנתקבלה על ידי החלטת רוב – רוב החברות במועצת האו"ם, אשר החליטה לטובתה.

נתונים נוספים