שאלה של נאמנות

שאלה של נאמנות

ישראל במדרון הבגידה

את הבעייתיות הקשה המאפיינת את מצבה העכשווי של מדינת ישראל ניתן להבין רק מנקודת מבט המקיפה את כל ההקשר הקיומי שבו נמצאים המדינה והעם. ממבט-על כזה ניתן להבחין בכך שהפרק הנוכחי של תולדות ישראל הוא כזה שבו מה שיקבע במידה רבה את גורלו של העם היהודי בעולם נמצא בידי המדינה שהוקמה בארץ ישראל על ידי יהודים שאינם נאמנים לערכי המסורת היהודית או אפילו לערכי היסוד של זכויות האדם הכלל-עולמיות. למעשה, מתדרדרת היום מדינת ישראל במדרון תלול של בגידה ערכית, המאיימת הן על קיומה החומרי והן על קיומה הרוחני.

בישראל של היום קיימת תחושה חזקה של חוסר כיוון ברור מצד קובעי המדיניות שלה. דבר זה נובע ישירות מכך שממשלתה, בין היתר בשל היותה מורכבת גם מגורמים פוליטיים מנוגדים זה לזה, איננה מחזיקה בהכרה ובהסכמה ברורות לגבי הערכים שעליהם שומה עליה לשמור. התוצאה היא מדיניות של פשרה בלתי מחייבת שבה נוקטים מנהליה. הם מנהלים התמודדות עם בעיות בוערות באופן שממנו ברור כי גובה הלהבות המקומיות הוא הקובע את טיבן ולא מחשבה כוללת וארוכת טווח.

המקרה של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שנאלץ להתמודד היום עם בעיות סבוכות שביניהן הלחץ האמריקני בנושא ההקפאה, שאלות הכלכלה, בעיית גלעד שליט והדילמה הכללית בנושא המו"מ עם הפלסטינים, הוא תוצר מובהק של טעויותיו שלו. אלה, שהחלו בכשל ההכרה בזכות הפלסטינים למדינה והמשיכו בפשע הקפאת הבניה היהודית בארץ ישראל, הזמינו את השוקת השבורה של המצב המדיני הקיים, שבו מאיים העולם כולו אף על זכותו של העם היהודי לשלוט בארץ ישראל.

על יסוד ההנחה שקשיים וסבל מאפיינים דמות חיובית יש המציגים את ראש ממשלת ישראל הנוכחי כגיבור סובל המתמודד עם כאלה. אך האמת היא שקשיים וסבל אינם, בהכרח, חלק של דמות חיובית; הם יכולים להיות גם תוצר של פעולות שליליות ומוטעות כמו רשלנות, טפשות או חוסר אחריות. אמנם הבעייתיות המיוחדת המעורבת במצבה העכשווי של ממשלת ישראל, הכופה עליה להתמודד עם מכלול סוגיות קשות ביותר, החל מהבעיות הבטחוניות והכלכליות ה"רגילות" וכלה בשאלות כמו נושא החרמתה הכלכלית והאקדמית של ישראל באירופה ומדיניות העימות הראוי עם הלחץ האמריקני, היא תוצר של טעויות, מחדלים וכשלונות מדיניים של קובעי המדיניות בישראל - ומעל לכל אלה מזדקר גורם פשוט יותר ושלילי הרבה יותר הנמצא ברשותם, שהוא חוסר נאמנותם לערכי העם.

איסטרטגיית ההתחמקות מעימות ישיר עם המוקשים שבדרך שמופעלת על ידי נתניהו מאז נכנס לתפקידו מרשימה, אולי, את אנשי המקצוע והפוליטיקאים הותיקים כי הם יודעים כמה קשה, במצב כמו זה של מדינת ישראל, להצליח ולשמור על תדמית של "עסקים כרגיל" מבלי להיפגע מאישם הצולבת של הפלסטינים, האופוזיציה מבית, הסטודנטים המפגינים, האנרכיסטים בבילעין, ירי החמאס מעזה, איום החיזבללה מלבנון, איבתה המתגברת של תורכיה, החימוש הרוסי את סוריה, הגרעין האירני ובעצם מי ומה לא. אך אין דבר מכל זה משנה את העובדה שממשלת נתניהו פוגעת באופן מתמיד בהתיישבות היהודית, נכנעת לתכתיבי אויבי ישראל ומעניקה נקודות זכות למתנגדי המדינה והעם מבית ומחוץ. בהקשר שבו חתומה היא על נאמנות שאינה עומדת בה, מסתכמים כל אלה בבגידה.

כי מה שנראה כקשיים וכבעיות שראש הממשלה מתמודד עימם אינם כה מסובכים כפי שמציגים אותם; באופן יסודי, מדובר רק בשאלה של נאמנות, שכן על נתניהו לבחור בין היענות לבקשה/תביעה האמריקנית לבין תביעת המתיישבים היהודיים. מכיוון שבחירה לטובת המתיישב היהודי איננה אלא היענותו של נתניהו לבוחריו, הצגת הדבר לציבור כסוגיה קשה היא הטעייה, שכן אין הבחירה בין הענין האמריקני לישראלי לצריכה להיות בכלל בגדר של שאלה אמיתית עבור מי שמחוייב מתוקף תפקידו לשרת את ישראל – וקל וחומר את חברי תנועת הליכוד. הרי גם אם קיימת בין אזרחי ישראל היהודיים מחלוקת לגבי שאלת הזכות על ארץ ישראל אין במדינת ישראל הדמוקרטית שום ויכוח לגבי זהות המפלגה שניצחה בבחירות – וכל אדם יכול לקרוא ולהבין את מצעה הפוליטי.

תמוה, מוזר ולא ברור לאזרחי ישראל היהודיים – ובמיוחד לאלה מביניהם שתמכו בנתניהו – מדוע הוא מנווט את מדינת ישראל בנתיב הנוכחי, שכן ברור שהפשרות, ההסכמים עם האויב והשותפות עם האופוזיציה העויינת שביצע האיש בדרכו אינם מסוגלים להשיג דבר זולת פסקי זמן קצרים של רגיעה, שאין בהם משום פתרון אמיתי לבעיותיה של ישראל – וקל וחומר שאינם מעידים על איסטרטגיה מנהיגותית ברורה, שיש בה כדי לבסס בציבור את הבטחון שמנהיגו יודע לאן הוא הולך. כפי שהדברים נראים עתה, מיטלטלת ספינתו של נתניהו בסערה בין גלי הפלסטינים, האמריקנים, מפלגת העבודה ובית הנשיא, כשאין היא מוצאת לעצמה חוף מבטחים פוליטי אפילו במונחים מוצהרים.

ניתן להבין מדוע מתנהג נתניהו כבהמה מועדת לשחיטה, במיוחד אחרי שלמד מן השמאל כבר במשך תקופת כהונתו הראשונה כי גם אם נמצא הליכוד בשלטון מבחינה רשמית אין הוא יכול לשלוט באמת במדינה שבה שולט השמאל בכל עמדות המפתח הפוליטיות והתרבותיות. ברור שהממשל הקיים של ישראל פועל על יסוד ההנחה ש"יש לחצות את הגשרים כשמגיעים אליהם" אך לא נראה שיש לנתניהו או לממשלתו מושג או רעיונות כלשהם לגבי דרך ברורה שיש בה הכרה של צדק, אמת ונחישות – שלא לדבר על עתיד, כי אפילו למול סיסמת ה"שלום" הריקה של השמאל לא העמיד ברירה כלשהי.

ואם בעניני נאמנות ובגידה עסקינן, וחפצים אנו להשיב דברים על תיקונם, מחייב אותנו המצב לשוב ולהתחקות על שרשי הבגידה הקיימת בישראל. הרי הבגידה העקרונית המתמדת של מדינת ישראל בערכי עם ישראל, שבראשם הבגידה בארץ ישראל, לא החלה עם נתניהו. היא החלה עוד לפני קום המדינה כאשר הגורמים פוליטיים הציוניים שהיו חלק מהישוב היהודי, אף שפעלו נגד ערכי המסורת היהודית והיהודים שומרי המצוות, שיתפו פעולה עם הבריטים ובנות הברית לפני מלחמת העולם ובעיצומה. בכך היו הם הראשונים לבגוד בעם היהודי ובערכיו הן כאשר נמנעו מלסייע לו במלחמה הגדולה והן כאשר שיתפו פעולה עם המנדט בהגבלת העליה לישראל ובהסגרת המתנגדים לו.

בשל נאמנותם לסוציאליזם, המבוסס על ערכים נוצריים, היה גם אירוע הכרזת המדינה, אשר מקימיה הצהירו לגביו כי הוא אמור לשרת את הענין היהודי, נגוע כבר מתחילתו בחוסר נאמנות לערכי היהדות. מקימי המדינה, אשר ניצלו את המורשת היהודית כדי לקבל את ההטבות שהגיעו אליהם מן הקהילה היהודית בעולם, אשר הציגו את המדינה כמקלט לפליטי השואה שנבנה על ידם, פעלו רבות נגד המסורת היהודית וערכי העם. הדבר נעשה כבר בעצם התבססותה של המדינה, ברוח הסוציאליזם, על כפיה וגזל של אזרחיה. הכחשתה של זכות הקנין, המהווה יסוד בשיטה זו, היא פגיעה באחת מזכויות היסוד של היהדות. ביחד עם הפגיעה בה פגעה המדינה, באמצעות מנגנוניה הכפייתיים, כמעט בכל זכות יהודית ואנושית, החל מאיכות חייהם התרבותיים של בני העם ועד לפגיעה בחייהם ובכבודם.

רמתו הרוחנית הירודה של הסוציאליזם מעידה על היות מורשתו הממסדית שבאמצעותה בגדה המדינה באזרחיה לא תוצר של מזימה מכוונת אלא של מחדל; זה נולד מתוקף היות המנגנון השלטוני מאוייש בטכנוקרטים שדאגו – במקרה הטוב – לכיבוי שרפות מקומיות. לפיכך רשמה לעצמה ישראל בדורות הראשונים לקיומה, על אף חוסר נאמנותם הערכית-עקרונית של מנהליה, שורה של הצלחות מעשיות, אשר נוצרו לא פחות בשל מחדליהם המעשיים והמוסריים של אויביה מאשר בשל איכותה שלה.

רבים מאנשי שלומנו אינם אוהבים את הערעור על זכויות-היוצר של מקימי המדינה בשל מה שנראה כהצלחתם. אך לא את כל הצלחותיה של מדינת ישראל בתקופה הקצרה של קיומה ראוי לזקוף לזכות מנהיגיה; אלה מגיעות בעיקר לעם ישראל, אשר הצליח להקים תרבות עצמאית בארץ ישראל עם שיבתו אליה שנים לא מעטות לפני קום המדינה. למעשה, מקימי המדינה ושליטיה ניצלו את כוח הקיום ואת יכולת היצירה של העם היהודי, שאותו ניצלו לצורך קיומם ויחסי הציבור שלהם, תוך שהם בוגדים בו. התקופה שעברה מאז הקמתה של המדינה ועד ימינו הוא מצב זמני שבו זכו מנהיגיה ושליטיה בנסיעת חינם על חשבונו של העם הנבגד, כשהם מציגים את הישגיו כשלהם וגורמים לציבור להאמין שהמדינה תורמת להם בזמן שבו היא, למעשה, פוגעת בזכויותיו ומדלדלת את כוחותיו.

מעבר למשטר העריצות שאותו הנהיגו מקימי המדינה ובאמצעותו שדדו את משאביהם של אזרחיה, הצרו את צעדיהם וכפו עליהם חוקים דרקוניים שבאמצעותם חדרו לחייהם ופגעו בהם מבחינה דתית ותרבותית, בגידתה של המדינה בעמה התבטאה במחדלים גסים שהתרחשו בתחום מדיניות הבטחון והחוץ. דבר זה הגיע לשיאו דווקא באחד הפרקים המזהירים ביותר של ההסטוריה הישראלית – מלחמת ששת הימים – שבו לא סיימה מדינת ישראל את המלאכה שבה התחיל העם שניצח את אויביו; נצחון זה יכול היה להפוך בידי ישראל להוקעה מוסרית של האויב ולהחלת ריבונות ישראלית-יהודית על שטחי ארץ ישראל ששוחררו בגבורה. אך ישראל בגדה בעמה הגיבור ולא עשתה זאת.

מדינת ישראל בגדה בעמה בכך שהיא החמיצה את ההזדמנויות הרבות שנפתחו לפניה עם הנצחון הגדול; אם היתה הנהגתה מזהה את הערכים הנאצלים שבכוחם נחל העם את הנצחון, היא היתה יכולה להראות שמה שנעשה בששת הימים ראוי להיות השלב הראשון של תהליך חיסול המשטרים העריצים של העולם לטובת מדינות חופשיות. אך במקום להציג גאווה צודקת על מעשהו המוסרי של העם היהודי, אשר במעשה ההגנה העצמית שלו הצליח להביס את אויביו, ישראל בגדה בעמה. היא עשתה זאת בכך שבמקום לגלות הכרה עצמית וגאווה מוסרית בערכים שבשמם פעלה, התנהגה ישראל כאילו עשתה מעשה רע, והעבירה לעולם מסר של התנצלות, מגננה ובקשת שלום פייסנית. במונחים ערביים היווה דבר זה הודאה והצהרה על היות העם והמדינה נטולי כל זכות למה שהושג על ידם בשדה הקרב.

בגישתה זו הזמינה ישראל על עצמה את המשך התוקפנות הערבית, שהתבטאה במלחמת ההתשה המיידית ומאוחר יותר במלחמת יום הכיפורים, אשר עלו לעם ישראל בדם רב. חמור מכך: כל מחדלי המדיניות של הנהגת ישראל אחרי המלחמה הזו היו מה שהחל את ההתדרדרות שלא פסקה עד היום של מעמדה של ישראל בעולם, שכן אלה נוצרו לא מעט בשל הודאתה של מדינת ישראל באי מוסריותה. בכך השתתפו ממשלות ישראל מאז ועד היום בפשע הבגידה הגדול ביותר באזרחי המדינה, שכן הם יצרו בכך תקדים הסטורי; אין בהסטוריה העולמית דוגמה קשה ורעה כל כך של ממשל שהמאיישים אותו מצהירים כה רבות על חוסר המוסריות שקיים בפעולות המדינה שאותה הוא מנהל.

העם היהודי בכלל והאזרח היהודי בפרט, בין אם הוא דתי או חילוני, ניחן בנאמנות גבוהה לערכים. דבר זה איפשר תמיד למנהיגי המדינה להסתמך על נאמנותו כלפיה, שברוחה תרם למענה את משאבי חייו וסיכן לא פעם את קיומו לצורך הגנתה, תוך אמונה בכך שהיא שומרת על ערכיו. כך, אמונתו של הציבור בנאמנותה של המדינה כלפיו שימשה כאחד מהכלים העיקריים שבעזרתם הצליחה ההנהגה שבגדה בו לנצל אותו לאורך כל שנות קיומה תוך כדי פגיעתה בו, מה שהגיע לשיאו תחת שלטון תנועת הליכוד. מאז מנחם בגין ועד ימינו נמשך עוד ועוד נתיב הויתורים, הכניעה והפשרות עם האויב שביצעו ראשי תנועת הליכוד מבלי לתת את הדעת לכך שמשמעות הדבר היא הצהרה על אי זכותה של ישראל להחזקה בחבלי הארץ שבהם שלטה ישראל לפני שמסרה אותם לידי האויב.

בשל מחדלי הנהגת הדורות הראשונים ובזבוז משאבי העם שבו נקטו היתה התמוטטות המנגנון הסוציאליסטי בלתי נמנעת, אך בשל היותו של הממסד הישראלי חדור מלכתחילה בפגמי היסוד של המבנה החוקי הבוגדני של מדינה אוכלת אזרחיה, המשיכו הסוציאליזם והפציפיזם לקבוע את סדר היום של ישראל גם כאשר עלתה תנועת הליכוד לשלטון בשנות השבעים. אנשי הליכוד, שרובם כבר גדלו על החינוך הממלכתי ולכן היו שבויי השיטה השלטת, לא השיגו בדעתם את האמת המרה של המשך שליטתו של המערך במדינה באמצעות מערכות כמו תקשורת, משפט וחינוך גם כאשר הוא אינו נמצא בשלטון. זו הסיבה לכך שהתדרדרות ישראל התעצמה ביתר שאת דווקא עם עלייתו לשלטון של הליכוד, שכן תנועה זו לא שינתה באופן יסודי את מדיניות הממשל והמשיכה את בגידתו בעם.

מנחם בגין, ראש הממשלה הראשון שהיה לישראל מהצד הלאומי של המפה הפוליטית, שהיה ישר דיו כדי להעריך את ההישגים המציאותיים שהשיגה ישראל עד זמנו נפל, כמו רבים אחרים, קרבן להונאת מקימי המדינה כאשר האמין בתום לב כי הישגיה של המדינה הם הישגי המנהל. לכן, כמו רבים מאזרחי המדינה, לא הבין גם הוא עד כמה בגדו מקימי המדינה בערכי העם ונסחף בשטף הפשרות הפציפיסטיות והויתורים הלא-מוסריים במידה שאפילו אנשי השמאל לא הסכימו לה לפניו. דבר זה התבטא בתקדים הפושע שלקח בגין על עצמו כאשר, במסגרת הסכם שלום עם המצרים, מסר להם את חצי האי סיני ונמנע מלתבוע ממצרים לשלם על תוקפנותה ארוכת השנים כלפי ישראל.

הסכם השלום של בגין היה החטא הקדמון של הפוליטיקה הישראלית בעידן החדש. בהסכם זה לא רק שישראל הסכימה לוותר על חבלי ארץ שלא היתה למצרים זכות עליהם ולהרוס ישובים יהודיים אלא שישראל אף נמנעה מלהטיל על מצרים לפצות אותה על הנזקים הקשים בנפש ורכוש שנגרמו לה על ידי תוקפנותם של המצרים מאז קום המדינה. בכך הצהירה, למעשה, ישראל על אי מוסריותה, שכן רק פגם קשה של מוסר מונע מצד צודק בסכסוך לדרוש מהצד הלא צודק שפגע בו לא רק פיצוי הולם אלא גם הודאה בחטא והסכמה לתיקון דרך. מעבר לבגידה זו בערכי המוסר, שהיתה בצעד זה של מדינת ישראל, נבגדו גם אזרחי ישראל מצביעי תנועת הליכוד וגם היהודים שומרי המסורת, שכן בראש הממשל הפייסני של ישראל עמד מי שנבחר כדי ליישם את ערכי היהדות כפי שהם מבוטאים במצע תנועת הליכוד, המצהיר על נאמנות לארץ ובכך החל בתהליך ההתדרדרות שעדיין לא תם.

הסיסמה "שתי גדות לירדן", אשר היתה אחת מהצהרות היסוד של תנועת הליכוד, נפגעה קשה מאז ועד ימינו בתהליך מתמשך שמעיד על חוסר הנאמנות של המדינה לעם. דבר זה נכון במיוחד במקרה של אלה כמו ראש הממשלה וחבריו, שהיו אמורים להיות נאמנים לשליטת עם ישראל בכל שטחי ארץ ישראל, למצע תנועתם, לבוחריהם ולעם ישראל – והם בוגדים בכולם. התמכרות ההנהגה המדינית של ישראל לסם הקשה המורכב משילוב בין חוסר המוסריות הפוגעת בזכויות אזרחי ישראל מחד ומשרתת את האומות והארגונים שפגעו בעם ישראל ורצחו את בניו מאידך, עם תאווה רגשנית להשגת שלום "בכל מחיר" – כולל ויתור על חלקי ארץ ישראל, עדיין חותכת בבשר החי של האומה.

נתונים נוספים