שיחה של יום חולין

 

שיחה של יום חולין

בבוקרו של אחד מימי השבוע נקלעתי לחבורה של ישראלים מבוגרים, היושבים ומחכים בתחנה תל-אביבית לבואו של האוטובוס. במו אזני שמעתי את השיחה הבאה:

"כשבאתי ראיתי מרחוק אוטובוס עובר כאן." אמרה אשה מבוגרת "אולי ראיתם איזה אוטובוס זה היה?"

איש לא השיב. כנראה איש לא זכר.

"אני מקווה שזה לא היה האוטובוס שעליו הייתי צריכה לעלות" אמרה האשה. "אתם בטוחים שאתם לא זוכרים?"

"גברת. זה יכול להיות רק אחד מהאוטובוסים שמספריהם רשומים כאן..." נפל בפח אחד מהיושבים.

"אבל אני פוחדת שזה היה האוטובוס שהייתי צריכה" המשיכה המבוגרת בתלונתה שנראתה חסרת טעם מעשי.

"אל תדאגי" ניסה מבוגר אחר להציל את המצב בגישה אופטימית. "יבואו עוד."

"אבל" המשיכה האשה המבוגרת. "למה לא אוהבים אותנו בעולם?"

"את מי?" שאל מי שלא עשה את הקשר.

"אותנו." אמרה האשה. "את היהודים. למה כולם כל כך שונאים אותנו?"

"אל תדאגי." ניסה מבוגר אחר להרגיע את הדאגנית במשפט מוחץ: "בסוף יהיה טוב."

"זה השמאל. בכל זה אשם השמאל." אמרה האשה. "רק בגללם שונאים אותנו."

"זה לא דבר חדש." אמר מבוגר בעל חזות של עולה חדש-ישן. "אתם התעוררתם רק עכשיו."

"הרוסים זאת הבעיה." ניסתה האשה פתרון אחר.

"על איזה רוסים את מדברת? על פוטין?" שאל אחד המאזינים "הם בכלל לא שמאלנים."

"אני כבר מאז שעליתי לארץ הייתי ימין. אף פעם לא האמנתי לשמאל." אמר המבוגר "חבל שאתם התעוררתם רק עכשיו..."

"אבל השמאל הקים את המדינה" התערב איש נוסף.

"זו בדיוק הבעיה." השיב לו בן שיחו. "הם דאגו שהיא תהיה שלהם לתמיד..."

ואז הגיע האוטובוס.

 

נתונים נוספים