שיפוט קולקטיבי

 

שיפוט קולקטיבי

לעתים קרובות נקלעים האחראים על הבטחון למצבים שבהם שומה עליהם להחליט אם לנקוט בפתיחה באש. במצבים כאלה גדולה הנטיה לשיפוט קולקטיבי.

שיפוט קולקטיבי אינו קולקטיביסטי בהכרח: יש מצבים שבהם שיפוט כזה הוא היחידי שניתן להיעשות. הוא נעשה כאשר כל הידע שבידי השופט מתייחס לקבוצה שאליה משתייך היחיד הנשפט, כמו במצבי חירום שבהם היחיד הוא דמות מתוך קבוצה כמו חייל אוייב ומדיו הם המידע היחידי שיש בידי המותקף, הנאלץ לירות מתוך הגנה עצמית – או, אולי במקרה שבו ילד מחזיק בחפץ חשוד או בנשק.

סכנת השיפוט הקולקטיבי מאיימת על המערכת המשפטית, שבה יש לבצע שיפוט מסויים ולכן יחידאי למשך כמה זמן שנדרש. נגד מגמה חשובה זו ניצבת מערכת של ביטויים כמו נשים מוכות, ילדים חבולים, ערבים מדוכאים, המקובלים בתרבות כמייצגים בעיות ריאליות. אך מדובר בצורות של עטיפת המקרה הקונקרטי בדוגמה קולקטיבית – ולעתים התעטפותו העצמית של היחיד בדוגמה קולקטיבית כדי להגן על עצמו בחסותה.

צריך שופט ישראלי בן זמננו להיות בעל כושר התנתקות תרבותית חזק במיוחד כדי לפעול כשופט של מקרה מסויים לגופו מבלי להיות מושפע מהרוחות הקולקטיביות המנשבות בחברה. בישראל נפוץ השיפוט הציבורי, אשר קופץ למסקנות מבלי להיכנס ל"יותר מדי" פרטים. סוג זה של שיפוט מחוזק על ידי תקשורת חסרת-אחריות התרה אחר כותרות – והדבר יוצר לחץ ציבורי מתמיד על מערכות המשפט, אשר משפיע עליהן להטות את פסקי דיניהן במשפטים הנוגעים ליחידים לטובת תפישות קולקטיביות. למעשה, יכול היום אדם יחיד אשר מעורב באירוע משפטי כי הוא יישפט בהתאם למקרה דוגמטי כללי ולא רק על יסוד העובדות הנוגעות למה שהתרחש בענינו.

נתונים נוספים