שלום יהודי

 

שלום יהודי

תנאיו של שלום אמת

כבר מקריאת הבטחת הקב"ה לעם ישראל, המופיעה בפרשה המסיימת את ספר "ויקרא", ניתן לעמוד על הבנה שונה לגמרי של מושג השלום בתורת ישראל ממה שמקובל על ידי העולם הפוליטי של ימינו. לא רק שהשלום המובטח לעם בתורה (בתנאי שיקיים את מצוות האל) אינו כולל הסכם כלשהו עם האויב, אלא שהוא מתבטא בעליונות מוחלטת על האויב בשדה הקרב. השלום, לפי גישה זו, יכול בהחלט להיות תוצאה של נצחון במלחמה. בניגוד לגישה זו נראה כי אף כי אין מושג נפוץ יותר מ"שלום" בעולם הפוליטי של ימינו, רבים בעולם מבינים היום את משמעותו הממשית של השלום בדרך שונה לגמרי מזו שבה הוא מובן ביהדות.

בתקופה בה הוגלה העם היהודי מארצו על ידי רומא שרר בעולם בעתיק ה"שלום הרומאי", מושג שהתייחס למצב הסדר והאיזון הפוליטיים ששררו בעולמה של האימפריה הרומאית. ה"שלום הרומאי" היה מצב חובק עולם שבו לא התקיימה מלחמה בין אומות שכנות בעיקר מטעמים של פרקטיקה, בשל ידה החזקה של רומא. מאז התחלפה לחלוטין משמעותו של מושג השלום בעולם בעטיים של שינויים רגשניים ביסודם, אשר לא הביאו בחובם הבנה אנושית לגבי תנאיו של שלום אמת. ברוח זאת, נשלפות מדי דור סיסמאות שלום ריקניות על רקע רצף בלתי פוסק של מלחמות ושפיכות דמים.

למעשה, לרוב נתפש בימינו מושג השלום כסוג של הסכמה בין עם אחד למשנהו, כאשר זו מניחה כי השלום חיובי עד כדי כך שהוא עדיף בכל מקרה על כל מלחמה. שולטת בכיפה בימינו היא הגישה העכשווית הפציפיסטית, הדוגלת בכך שיש להשיג שלום כמטרת-על. גישה זו מחוזקת באופן מוצהר על ידי גורמים פוליטיים שונים, אשר אף במקרה הטוב שותפים בחוסר הבנה גמור לגבי התנאים למימושו של שלום אמיתי במציאות, שלא לדבר על כך שבשמו של המרדף לשלום בכל תנאי "זכתה" מדינת ישראל למנה גדושה של מלחמה.

המאמץ העצום המושקע על ידי גורמים פוליטיים בישראל ובעולם במטרה לדחוף את ישראל לשלום הוא כה גדול עד שנראה כי אלה הדוחפים אליו מונעים על ידי כוח פנימי עיוור, רגשני וחסר ביקורת, המוכן לדרוס בדרכו את כל מי ומה שמנסה להתנגד לו. לצופה בחוסר האחריות האופייני לאלה שדוחפים את ישראל לחתום על חוזי שלום בדרך הסותרת לחלוטין כל אפשרות לקיים במציאות חוזים אלה, נראה כי אלה העושים זאת אינם מבינים את הדרישות הבסיסיות שיודע להציג כל מוסד בנקאי לפני מי שהוא מחתים על חוזה. כתוצאה מכך מוצא הציבור הישראלי את עצמו חתום על ניירות התחייבות שלהם ערבים רוצחים, שודדים ושאר בני אנוש שלא היו מקבלים מאף אדם שפוי שום היתר להתקרב כמטחווי קשת אל בני משפחתו.

במיוחד כאשר בוחנים את רצף הפרת ההסכמים הכתובים עם ישראל בדור האחרון, נראה כי בכוחות הפוליטיים הלוחצים על ישראל מבית ומחוץ פשט הטירוף לדבר אחד: לקבלת בכל מחיר ניירות עליהם מופיעה המלה "שלום"; יותר ויותר נראה כי החברה הישראלית הולכת ונדחפת אל פי תהום אובדנית ברוחה של מלת-הסיסמה "שלום" שהמחזיקים-המשוגעים בה מאמינים שגלום בה כוח קסמים מאגי על-טבעי שיהיה בו להביא "איכשהו" למצב של רגיעה בסכסוך – בזמן שאויבינו אינם מבינים כלל את משמעות המושג.

כנראה שאת הסיבה העיקרית לטירוף השלום העכשווי ניתן למצוא במסורת הנוצרית-קתולית. מושג ה"שלום" קיים בה לצד מושג כמו "אהבה" ואף כי העולם הורגל לקבל את הנצרות כ"דת האהבה" מצביעות העובדות ההסטוריות על ריחוקם של המאמינים הנוצריים מהבנת אמת של מושגי השלום והאהבה. נראה כי אין הנוצרים, המשתמשים בהם כה רבות, נותנים את הדעת על משמעותם האמיתית ולכן גם אין הם מצליחים להפוך אותם למציאותיים. למעשה, חושף העולם הנוצרי בכל פעם מחדש את העובדה שאין לו שום יכולת ישום מעשית של שלום יציב, ועל כך תעיד העובדה שהתרבות המערבית רוויה עדיין בדם הנשפך בה לפרקים בשל סכסוכים דתיים פנימיים הקיימים בין נוצרים קתולים לפרוטסטנטים. את המרחק הקצר שיש בין האמונה הנוצרית לאלימות ולאכזריות ניתן ללמוד גם מאירועים כמו הטבח בסברה ושתילה, המגלים עד כמה דקה היא הקליפה העוצרת בעד תאוות הדם מלהתפרץ במחוזות הנצרות.

אך כל זה איננו מונע מהעולם הנוצרי להפעיל לחץ על העם היהודי דרך נציגתו, מדינת ישראל, כדי לזרז אותו לקראת שלום בינו לבין הערבים. חוסר ההבנה שיש בעולם הנוצרי לגבי מהותו של שלום אמת הוא כה גדול עד שאין אפילו בעובדה שהערבים מעולם לא הצליחו להשיג שלום בינם לבין עצמם כדי לגרום לו, לנוצרי, לתפוש את הטעות שבגישתו. אך מה שחשוב הרבה יותר מכך היא העובדה שאל מול הכישלון הנוצרי בהשגת שלום בולטת דווקא הצלחתו של העם היהודי בהשגת טיהור החברה מאלימות.

ואכן השיגה מסורת ישראל את הקדמה האנושית הגדולה ביותר עלי אדמות בתחום השגת השלום. בין הישגי התרבות היהודית תופש השלום מקום של כבוד, שלכל תרבויות האדם עלי אדמות יש מה ללמוד ממנו. היהדות עצמה מהווה דוגמה לחברה שבה הוצאו האלימות ושפיכות הדמים אל מחוץ ליחסים החברתיים. למעשה, מייצגת היהדות את התקדמותו של כל המין האנושי למצב שבו אין יותר צורך בהפעלת אלימות לבירור סכסוכים ואי הסכמות. הישג גדול זה של היהדות איננו תוצר של חיסול חילוקי הדעות בחברה אלא להיפך: של מיסודם הראוי.

חילוקי הדעות האנושיים, הויכוח והריב טופלו על ידי היהדות כגורמים האופייניים לטבע האדם; על יסוד הכרה בעובדה שהדיון והעימות הם חלק הכרחי של ההתפתחות האנושית התפתחה ביהדות שיטת למידה והתקדמות תבונית המבוססת על ניצולם. ביהדות הפכה אי ההסכמה לחלק מתרבות המשא והמתן הבין-אנושי הקיים דרך קבע בחברה גם בהקשר המעשי, שבו קיבלו כל חילוקי הדעות האנושיים מסגרת בירור משפטית בלתי אלימה. בכך הביאה את עצמה היהדות למעמד של חברה אנושית נטולת אלימות – חברה של שלום.

ליהדות, אשר התקדמה אל מעבר לצורך בהפעלת אלימות ביחסי אנוש, אין מה ללמוד על שלום מהנצרות וקל וחומר שלא מן האסלם. הסיבה לכך היא שבעוד שהנצרות ניסתה מאז ומתמיד להפיץ את אמונתה בעמים אחרים, לעתים תוך כפיה, פועל האסלם לחיסולם של אלה שאינם מאמינים בו. היהדות, בהקשר זה, מעולם לא ניסתה להמיר את דתם של בני עמים אחרים. לפיכך, אל מול האלימות השוררת בתרבויות הדתיות של הנצרות והאסלם בולטת היהדות כתרבות אנושית-דתית אשר הצליחה לטהר את עצמה מהפעלת כוח הזרוע. בהקשר זה ניתן לראות את היהדות כמורת-הדרך הטובה ביותר להשגת שלום בר קיימא.

נתונים נוספים