תרומות והמוסר החדש

 

תרומות והמוסר החדש

נדיבות היתה – והיא עדיין – אחד ממקורות הקיום החשובים של התרבות היהודית. אין כמעט מי שאיננו נהנה מתרבות התרומות המפותחת בעם היהודי. המודעות לנדיבותו הטבעית של היהודי באה לידי ביטוי בהסטוריה ארוכה של מקצוע ייחודי - הגביה – האפיינית לדרך המימון והעברת הכספים בעם היהודי.

מול הנדיב היהודי ניצב באופן מסורתי הגבאי. מסורתית, הנדיב מוערך, מקובל ואהוד על הנהנים מנדיבותו. אך ההסטוריה החדשה יצרה השקפה שונה אשר פיתחה יחס סותר כלפי הנדיב: מחד היא חפצה לקבל את פירות נדיבותו אך מאידך היא דוחה אותו.

המוסר החדש מחליף "שנור" בכפיה

שיטות פילוסופיות חדשות יצרו מוסר חדש, שלפיו הנדיב לא רק שאינו זוכה ליחס אוהד אלא הוא נתפס כמי שאינו נותן מתוך נדיבות אלא כמי שמחוייב מוסרית לתת. מוסר זה, שכבש את ישראל, שם לו למטרה לחסל את ה"שנור" – הביטוי שבאמצעותו הביעו אנשי המוסר החדש את סלידתם מהדרך הלא מכובדת, לדעתם, שבה נעשתה הגביה מבעלי היכולת הנדיבים. הם, בהעדיפם את הגביה הכפויה באמצעות מסי מדינה, ראו תמיד את רצונם של אנשי ההון לסייע בתרומה, כדרך לכפותם להכרת תודה על מה שלדעתם היו אמורים לקבל ממילא.

גישה זו יצרה מצב שבו אין בעלי המוסר החדש מכירים תודה על מה שהם מקבלים מהנדיבים – ומתייחסים אל התרומות שאותם הם מקבלים כאל מה ש"מגיע להם". דוגמאות רבות לכך מפוזרות בין שורותיהם של מאמרים רבים, הנושאים את המסר של המוסר החדש, המתנגד למה שאנשיו קוראים ה"שנור".

אחד מהאירועים האחרונים שבאמצעות כיסויים התקשורתי ניתן לצפות ברוח המוסר הזה, הוא נסיון התרומה הכושל של איל ההון עופר למוזיאון תל-אביב.

בין השור לשנור יצחק לאור הארץ 3.2.06

במאמרו של יצחק לאור הוא מספר לנו את העובדה, ש"בגלל ביקורת ציבורית ביטל סמי עופר את כוונתו לתרום למוזיאון ת"א 20 מליון דולר."

בהמשך מבקר לאור את עופר בדרך הבאה, המתארת את גישתו של עופר כחוצפה: "...הרוגז של עופר חצוף יותר משהוא מתחסד. "אין לנו יותר כל ענין לתת את התרומה", נאמר במודעה (שפרסם עופר)."

החוצפה והזכות

אך לאור אינו מסתפק בכך ומשתמש באירוע של עופר כקרדום להוקיע באמצעותו את כל הנדיבות העכשווית בישראל באשר היא: ...חוצפה זו היא משהו חדש המתרחש באופק של חיינו. לא השנור המלווה את הרוח. החדש בחיינו הוא הדרישה להודות. שוב ושוב אנו אמורים להודות לאוליגרכים על ההשקעה בכדורגל (ולמשטרה אין רשות להטריד). שוב ושוב אנו שומעים כמה טוב שההון מגיע לאוניברסיטה, לאמנות, לספריות, לבריכות השחיה, למרפאות, כאילו כל הדברים הללו אינם שייכים למה שאנחנו זכאים לו משום שאנחנו בני אדם."

המשפט "כאילו כל הדברים הללו אינם שייכים למה שאנחנו זכאים לו משום שאנחנו בני אדם." הוא חושפני במיוחד. במשפט זה מצהיר לאור על כך שכל מכמני התרבות שהוא מזכיר שייכים לו ולשאר חבריו כזכות – כ"מה שיש להם זכאות עליו משום ש...הם בני אדם".

הצהרה זו, כמו הטרוניה המופיעה בהמשך - "למה חיינו צריכים לעבור עלינו במין הכרת טובה בלתי-פוסקת?" – איננה רק קריאת תגר על עוול מטפיסי כלשהו, אשר לאור מייצג באמצעותה את אלה המסרבים ליצור עושר ומצהירים על זכאותם לעושרם של אחרים, אלא גם חשיפה מוקדמת של שאיפתם למהפכת מעמדות חדשה בישראל, אשר תעביר את ההון מכיסו של בעל ההון לכיסו של ה"פרולטריון".

המקרה של סמי עופר הוא נדיר, כי רק לעתים רחוקות קורה שנדיב מגדיר תנאים לתרומה – ולעתים נדירות עוד יותר מושך את הצעתו בחזרה. דבר כזה עלול להוציא מדעתו את המקבל, אם הוא מחזיק בתיאוריה של המוסר החדש, הגורסת שהתרומה שייכת לו; בהקשר כזה הוא מתנהג כאילו התורם לקח ממנו משהו השייך לו בזכות – ואין כמו השורות שלעיל כדי להוכיח זאת.

הנדיבים נמנעים בדרך כלל מלבקש – וקל וחומר לדרוש – הכרת תודה עבור המתת שהם מעניקים. לאור מייצג היטב את המוסר כפוי הטובה בכך שהוא משתמש במקרה עופר כדי להאשים את הנדיבים בחוצפה: "החוצפה הזאת של העשירים בישראל היא חוצפת האדון שאינו ירא דבר." כך הוא חותם את מאמרו (שיהיו כאלה שישימו לבם לכך שהוא אינו משולל חוצפה), אך כדאי לשים לב לכך שתובע התרומה "בזכות היותו אדם" מבליע בדבריו גם איום: "האדון שאינו ירא דבר", כפי שהוא קורא לו, איננו אדון, למעשה, כפי שהמוסרן החדש טוען, אך האם "בגלל חוצפתו" יש משהו שהוא צריך לירוא ממנו?

מקום לומר תודה

רומן אברמוביץ' ולב לבייב תרמו השבוע 50 מליון דולר למרכז הרפואי על שם שיבא בתל-השומר.

תודה.

נתונים נוספים