אכילת חינם ממוסדת

אכילת חינם ממוסדת

"פריצת תקציב" נחשב לאחד מהגבולות שתכנון כלכלי ממשלתי משתדל שלא לעבור אותם. אך לא רבים שמים ליבם לכך שהחשש מדבר זה מהווה הצהרה עקיפה על קיומה של סכנת הפסדיות אשר תכריח את המדינה "לספוג" אותה. בזמן שבעולם של צדק לא ניתן להבטיח לעסק כלשהו רווחיות, פועלת המדינה הסוציאליסטית כדי להבטיח למפסידיה שאין להם מה לדאוג לפרנסתם, כי תמיד יימצא מישהו שישלם עבורם גם אם לא יבחר בכך.

בהקשר זה מצוייד כל מי שיש לו בעיות קיום בהבטחה ל"ארוחת חינם", אשר מי שמבצר אותה במונחים חברתיים איננו אלא "אוכל החינם" המתמיד. לא - לא מדובר בדלים ובחסרי היכולת – אלא בבכירי הפקידות, שהם "אוכלי החינם" הגדולים ביותר. לא מדובר רק במי שאוכל מבלי לייצר אלא בעיקר במי שדואג להגן על המנגנון המתוחכם המצדיק את הדבר מוסרית.

בעולם של צדק, שבו בני אדם נוהגים איש עם עמיתו ביושר ובהגינות, וללא אלימות ותוקפנות, שולטת מידה רבה של מוסריות, המתבטאת, בין היתר, במוסר עבודה גבוה; דבר זה מתבטא בכך שכל אדם מעוניין להתקיים על יסוד יכולתו היצרנית ומנסה להפיק ממנה את המיטב. הנחתו של סוחר מוסרי היא שבאם יציע לבני אדם אחרים מה שיכול להועיל להם בחייהם יהיה בכך כדי להעריך אותו במידה שיהיו מוכנים לשלם עבורו. כך, בעולם של כלכלה מוסרית, מהווה היצרנות ערך גבוה, שנראה לבני אדם כתנאי לחייו, בשל הצורך שיש לו לצורך קיומו בפרי עמלם של אחרים.

אך הערכה זו של היצרנות, שהיא כה טבעית ויסודית בחברה מוסרית כלל איננה כזו בחברה הסוציאליסטית, המבוססת על קיומם של רבים מבני האדם באמצעות עמלם של אחרים, כי בעולם כזה אין קשר הכרחי בין עבודה למקומות עבודה או – ליתר דיוק – בין עבודה ליצרנות. מבחינת המשטר הסוציאליסטי לא נועד עמלו של אדם לייצר באמת אלא רק לספק לבני אדם "מקומות עבודה" ובהתאם לכך, אחד מתפקידיה החשובים של המדינה הוא לספק לאזרחיה צורך זה.

כפי שניתן לצפות ממנה, הצהירה לאחרונה הח"כ שלי יחימוביץ שהיא תומכת ב"פריצת התקציב כדי להגדיל את מספר מקומות העבודה". בהצהרה מסוג זה של הח"כית מבוטאת אי ההבנה הכלכלית האופיינית לסוציאליזם, שכן השימוש בביטוי "פריצת התקציב" בהקשר של יצירת מקומות עבודה מהווה הצהרה על ידיעה מראש על כך שהמדינה תפסיד מלהעסיק עובדים במקומות העבודה הללו. אך, כאמור לעיל, בשל היות מטרתו של מקום עבודה מקור פרנסה די בכך שהוא ממלא תפקיד זה בחברה.

פגיעה בתכנון ממשלתי, אף אם היה תהיה בחזקת הפסד, איננה קשורה בהכרח בחברה הסוציאליסטית לרווחיות, ומה שהיא אמורה לספק, כאמור לעיל, הוא משרה ולא יצירה – וקל וחומר אם מדובר ברבות מהמשרות הציבוריות, שהנושאים בהן זקוקים להן רק לצורך כיסוי הוצאות הקיום שלהם. במיוחד אופייני לאוכלי החינם הבכירים, שאינם מייצרים דבר מבלי לתת את הדעת על כך שאלה שמספקים את צרכיהם צריכים גם לייצר משהו ולא רק להחזיק במשרה. שלא כדוגמת הבכירים הם אינם יכולים להסתפק במשרה או במקום עבודה...

ויש בעצם העובדה שבורות כה יסודית לגבי נושא העבודה בכלל ואי מוסריותה של בקשת מקום עבודה בלי קשר ליצרנות בכלל מובעת על ידי מי שעומדת בראש מפלגת העבודה, המיועדת על ידי חברי מפלגתה לעמוד בראש המדינה. כמו המעוניינים במשרה בלי כושר מילויה בפעולה מקצועית יצרנית, גם ראש ממשלה סוציאליסטי אינו נדרש להוכיח ידע בכלכלה או, בכלל, בניהול.

בישראל מהווה שילוב זה של בורות אתית וכלכלית נחלתם של ישראלים רבים, אשר חונכו להבין כך את נושא העבודה. מאמינים אלה בסוציאליזם מקבלים את השראתם המעשית לעדיפות מקום העבודה על יצרנות או על תקציב מאוזן מהדוגמה החיה של מנהיגת מפלגת העבודה לכנסת. זו, המהווה דוגמה למאות אלפי המשרות הקיימות במגזר הציבורי, מבלי שמאיישיהן יוצרים משהו מועיל באמת, רואה את אכילת החינם של הפקיד הציבורי כפועל יוצא של עצם החזקתו במשרה גם אם אין הוא מועיל לחברה. מבחינה זו בוגדת הגישה הסוציאליסטית, על אף שהיא דוגלת בתועלת החברתית, בטובת החברה, ומעדיפה על פניה את טובתם של אלה מאזרחיה שמעוניינים להועיל לעצמם, על אף שהם מתקשים בכך.

מבחינה זו מייצגת הגב' יחימוביץ דרך חיים המבוססת כולה על "עקיפת" השק החופשי, שכן היא הצליחה כאשת-תקשורת בממסד התקשורתי הישראלי ודרכה רכשה את הפופולריות הנחוצה לחיים הפוליטיים, תוך התבססות על תקציבי העתק של הסוציאליזם הממלכתי, הישר אל לב הממסד הפוליטי, המתקיים על יסוד נכסים, ערכים והטבות שלא נרכשו בשוק חופשי. כל אלה מסתכמים בכך ששומה עליה להיזהר כמו מאש מעובדות המציאות. דרכן של אלה להתנקם במי שמעדיף את דעת הקהל על פניהן ולהתנקם בו בשעת מבחן.

דבר כזה יקרה, למשל, ברגע שבו יבין חלק גדול דיו מן הציבור בכך שצירוף המלים "ראש ממשלה סוציאליסטי" הוא שווה ערך לביטוי כמו "גזלן פופולרי". תוך כדי הגות במשמעות הדבר יש רווח גם בזכרוננו את הבדיחה לגבי מוסר עבודה שהיתה נפוצה בישראל של שנות החמישים - שההבדל בין פועל גרמני לישראלי הוא שבזמן שהפועל הגרמני מגיע כל בוקר לעבוד, הישראלי מגיע לעבודה...

נתונים נוספים