תקשורת וחופש הביטוי בישראל

תקשורת וחופש ביטוי בישראל

כפי שמציין שמה, תפקידה של התקשורת הוא לקשר. רבים סוברים שמדובר, בהקשר זה, בקשר בין בני אדם. אך זהו תפקידה המשני; יסודי וראשוני הרבה יותר הוא, למעשה, תפקידה של התקשורת בקישורם של בני האדם למציאות. בכך היא פועלת כמחזקת של ידיעת האדם את העולם שבו הוא חי, שהוא תנאי היסוד של חייו. דבר זה מחייב את הפועלים במסגרתה, מבחינה מוסרית, להיות אחראים לכך שהקשר הזה יישמר ולא ישובש. כתנאי ראשוני לצורך זה צריך הקשר להיות מבוסס על הקפדה על האמת, אך גם אם וכאשר נשמר תנאי זה, לא די בכך כדי לבלום העברה של מסרים אשר, אף כי הם מתאימים לעובדות, הם מנוגדים לרוח המציאות.

ברירת החשיבות כקובעת מסרים

התקשורת מדגימה כי היא יכולה למעול בתפקידה תוך כדי שמירה על האמת – והדרך לעשות זאת היא על ידי ברירה של העובדות המועברות לציבור; גם כאשר כל הנתונים המועברים לציבור הם עובדתיים (הקלטות, צילומים וכו'), קביעתם של אלה המעבירים אותם לידי הציבור מערבת החלטה לגבי חשיבותם. החלטה זו היא סוג של ברירה, אשר, בהכרח, גם מעבירה מסרים – ואלה יכולים להיות שונים ברוחם מהמתרחש במציאות.

בעיצומו של מצב נתון, עשויים המסרים המועברים לציבור, אף אם כולם מבוססים על המציאות, להיות מנוגדים ברוחם לרוח הדברים המתרחשים במציאות. למעשה, די בהבלטה של דברים קטני ערך לצד אי שידור של דברים גדולי ערך כדי לעוות את תמונת המציאות הנתפשת על ידי הציבור, בלי שהופר העקרון של היצמדות למציאות.

במצבים שבהם מעוניינת מערכת תקשורת מסויימת להעביר מסרים בהתאם למשימה שלקחה על עצמה, המנוגדים לאמת האובייקטיבית, היא נוקטת בברירה עובדתית המעוותת, כאמור לעיל, את רוח המתרחש. דבר זה ורבים אחרים ממין זה מבוצעים דרך קבע על ידי מערכות התקשורת, אם וכאשר הן פועלות במסגרת המחייבת אותן להקפיד על שידור עובדות מציאותיות, כמו בעולם התקשורת המערבית. עם זאת, חופש השקר שלה מוגבל למידת יכולת מערכות הביקורת לקבוע לה גבולות שבהם לא תוכל לפגוע.

כוחות השוק כשומרי האמת

בעולם החפשי, שחלקים גדולים מן המידע הסובב בו נשלטים על ידי מערכות השוק החפשי, כדאי לערוץ תקשורתי לפתח אשראי של אמינות, כדי להרוויח בסיס כלכלי איתן. פרסום שמו של ערוץ ככזה שמשדר מסרים שקריים יוריד את מידת אמינותו ויפגע בו כלכלית; דבר זה מדגים את מידת שמירתה של האמת על ידי כוחות השוק. תחנות השידור העשירות והמבוססות חשופות בדרך קבע לביקורת תקשורתית הבודקת את כתבותיהן עד לרמת התצלום הבודד. עניננן של תחנות אלה באשראי חיובי הוא גדול עד כדי כך שלעתים הן מממנות בעצמן מערכות ביקורת צמודות, כחלק מארגונן.

כך, אף מבלי לעסוק בתכנון-על כזה מראש, סומך הציבור יותר על המידע הזורם בתחנות העולם החפשי, שבדרך כלל גם ממומנות על ידי כוחותיו העסקיים של השוק החפשי, מאשר על מידע המגיע מתחנות שידור וארגוני תקשורת הכפופים למדינות לאום זה או אחר, וקל וחומר לרשויות שידור המבטאות את עניניהם של ארגונים רעיוניים המצהירים על עצמם ככאלה, על יסוד ההנחה שכל המידע הנמצא בהן כפוף לאידיאולוגיה שאותם הן משרתות.

היכן עומדת, בהקשר זה, התקשורת הישראלית?

תקשורת של שתי חתונות

התקשורת הישראלית רוקדת, עד כמה שאפשר, בשתי חתונות או, במלים אחרות, מנסה לאכול את העוגה ולהותירה שלמה: בנסותה להציג תדמית של ארגון חפשי, היא משרתת, למעשה, ממשל לא חפשי.

השלד היסודי והמקורי של התקשורת הישראלית, רשות השידור, הוא, למעשה, תחנת שידור לאומית, הקובעת את תכניה, אך העיתונאים ועובדי התחנה, הפועלים במסגרת רשות השידור, רואים את עצמם כאנשי עיתונות חפשית. למעשה, הם רוצים להיחשב כאנשי תקשורת חפשית, אך הם אינם כאלה; מעת קום המדינה רשות השידור כפופה לעניני הממשל ומשרתת אותו. היא פועלת במסגרת צנזורה, הקובעת את תכני שידוריה בהתאם לצרכי הממשל.

בין תקשורת חופשית לממלכתית

במסגרת זו מנסים אנשי רשות השידור להציג תדמית של חופש וגינוני חופש, מתוך מודעות לכך שחופש ותקשורת אמינה קשורים בהכרח, אך רשות השידור אינה פועלת בהקשר של חופש, ולכן, מעשית, כל המידע המשודר על ידה אינו יכול להיכלל במה שקוראים "עתונות חפשית".

יתרה מזו, רשות השידור הישראלית איננה פועלת במסגרת של שוק חפשי, כארגון מידע חפשי, שענינו למכור מידע אובייקטיבי לציבור שוחר האמת; היא מבוססת כלכלית על מיסוי כפוי, מה שמשחרר אותה מהיענות לביקוש הציבורי בתחום התקשורת. רשות השידור, תוך שהיא כפופה לתביעות הממשל, משרתת את עניני המדינה, תוך כדי כך שהיא מציגה תדמית של ארגון מידע חפשי.

בהקשר זה, מנצלת מערכת השידור הממלכתי את בורות הציבור הישראלי לגבי ההבדל בין תקשורת חפשית לתקשורת ממלכתית. לא מן הנמנע הוא שאנשי התקשורת עצמם אינם יודעים את ההבדל – אולי בשל העובדה שהם, כמו רוב הציבור האזרחי, תוצרי השיטה הריכוזית הישראלית בעצמם.

כשנשאל לאחרונה חיים יבין, המגיש הראשי של הטלויזיה הממלכתית, מה הוא חושב על צנזורה, הוא אמר: "אני נגד צנזורה. אני חושב שהכוח שלנו הוא בפתיחות ובויכוח". בהתחשב בכך שהארגון שלמענו עמל יבין במשך למעלה משנות דור פועל מאז ומתמיד תחת צנזורה ממשלתית, הוא הדגים באמירה זו עד כמה מנותקים אנשי רשות השידור מהבנה יסודית של ההבדל בין חופש שידור אמיתי לבין תנאי התקשורת הכובלים השולטים ברשות שבה הם עובדים.

באותו ראיון (יעל דן, גלי צה"ל 13.8.06) ציין חיים יבין גם מה הוא רואה כשלילי בעולם התקשורת של היום; הוא הגדיר זאת כמירוץ אחר "סנסציות ורייטינג". בכך הגדיר למעשה את מה שהוא רואה כמיקום האידיאלי של גורם עיתונאי – רחוק מסנסציות ורייטינג. ניתוח משמעות מושגים כל כך יסודיים אלה לעולם התקשורת כערכים שיבין שואף להתרחק מהם, מציג את המידה בה הוא רואה את עצמו מרוחק מענינים בעלי ערך חדשותי חזק ("סנסציות") ומסיפוק תביעות צרכני התקשורת ("רייטינג"). ערכים אלה, שהם, למעשה, יסודות הקיום של עיתונאי בהקשר התקשורתי המעשי, ניתנים להתעלמות ולהתרחקות רק על ידי איש תקשורת שפועל לפי אמות מידה שאינן פרי השוק החפשי; אם הידע שאתה מספק לציבור אינו מעניין במיוחד ואינו מושך התעניינות ציבורית רבה (לא סנסציות ולא רייטינג), אתה יכול לחיות עם זה רק אם אתה מתבסס בשידוריך על הוראות מן הממשל.

באותו הקשר, אין ספק ש"פתיחות" היא מושג נאה, אך תחת מטריית המגבלות שמטיל הממשל הישראלי על השידור הלא-ממלכתי, אין מקום רב לדיבור על פתיחות במרחב השידור הישראלי. לא מדובר רק במגבלה עקרונית כללית אלא בעובדת היותה של רשות השידור בעלת מעמד מונופוליסטי במרחב השידור הישראלי. מעמד זה מוענק לה על ידי החוק, אשר ביחד עם הרשות שהוא נותן לרשות השידור לשדר, הוא מונע מגורמים אחרים, שהם מתחרים רעיונית וכלכלית, לבצע שידורים משל עצמם.

המאבק הממשלתי בתקשורת ה"פירטית"

בשנים האחרונות עד מרחב השידור הישראלי לנסיונות קיומם של ארגוני שידור אחרים, במיוחד בתחום הרדיו, אך אלה נדרסים בתירוצים שונים, על אף שההיענות הציבורית כלפיהם מוכיחה את היותם נדרשים על ידי הציבור. במשך שנים מנהל הממשל מאבק נגד תחנות שידור פרטיות בטענה שהן פוגעות בערוצים נחוצים לצורך שימושים ציבוריים בתחום הטיס. מאבק זה, שהגיע לשיאו במחיקתו של אחד הערוצים הפרטיים הפופולריים ביותר ברדיו – ערוץ 7 – מעולם השידור הישראלי, המחיש לכל המעוניינים בשוק חפשי בתחום השידור עד כמה רחוקה ישראל מחופש בתחום זה – ולמעשה, עד כמה היא קרובה לדיקטטורה, שממשלתה סותמת את פיות מתנגדיה.

למאבק המתחולל בתחום השידור עדים, כמובן, כל אנשי התקשורת הישראליים – וגם הארגונים הפועלים למען זכויות האזרח והאדם, הכוללות, כידוע, את זכות הביטוי, אך אלה ואלה, כולל המערכת המשפטית הישראלית, אינם מוצאים לנכון להתערב בדיכוי חופש הביטוי על ידי הממשל, מה שמבטא את מצבה הייחודי של ישראל, כמדינה שאיננה שומרת על זכויות היסוד של אזרחיה ובכל זאת נתפסת על ידי המערב כשייכת לעולם החפשי.

יתכן שמה שמסייע לניגוד זה שלא להתבלט במלוא חומרתו הוא עובדת היותה של ישראל נתונה למצור של מדינות אוייב, אשר, כשלעצמן, מחזיקות במשטרים המנוגדים הרבה יותר לקונספציה של זכויות האדם מאשר ישראל. משטרים אלה, שהם דיקטטוריים ולא-דמוקרטיים בצורה חריפה, אינם מקיימים אפילו את התדמית של כיבוד זכויות שאותה מקיימת ישראל כלפי חוץ. תדמית זו היא, אולי, הגורם המכריע את שיפוטה של ישראל כדמוקרטיה בעיני העולם החפשי.

במצב של חופש יחסי

אין ספק שביחס למדינות הסובבות אותה ישראל יכולה לשמש כדוגמה למדינה חפשית, אך חופש זה של ישראל הוא, כאמור, יחסי וככזה הוא רחוק מלהיות מוחלט. עם זאת, כנראה שההבדל בין היחס של ישראל לנתיניה ליחסן של אויבותיה לנתיניהן הוא מה שגורם גם לרבים מאזרחיה של ישראל לסבור שהם חיים במדינה חפשית. לעתים, בנושאים ובהקשרים מסויימים, צפה על פני השטח המידה שבה אין ישראל חופשית. אחד מנושאים אלה הוא, כמובן, התקשורת.

עבור חלקים בציבור, כמו החרדים, אשר אינם נהנים מייצוג נאות בשידור הציבורי, בעיית חופש השידור קיימת כבר מימיה הראשונים של המדינה, אך רוב הציבור מסתדר עם מה שיש – ודי לו במה שהוא מקבל מהרשות הממלכתית, במיוחד לאחר שבשנים האחרונות נוספו אליה כמה ערוצי שידור נוספים ושירותי כבלים.

לאחרונה גוברות האפשרויות התקשורתיות לשדר ולקלוט מידע עם גבור הפעילות באינטרנט, שבה יש אתרים גם לארגוני תקשורת לא ממלכתיים. אף כי רבים האזרחים שאינם חשופים לרשת החפשית, קרוב היום שבו תהפוך התרמית של "ישראל החפשית" בתחום התקשורת לחסרת משמעות. יתכן והתהליך יביא להכרה גוברת של האזרח בכך שהידע שהוא מקבל מן הרשות הממלכתית נקבע במשורה על ידי השלטון המרכזי ועל פי מטרותיו.

עד אז ימשיך הציבור בישראל להאמין באמונה הטפלה שהוא נהנה מתקשורת חופשית.

נתונים נוספים