ענין של כבוד לאומי ב

ענין של כבוד לאומי ב

אז להחרים או לא?

אין זה מקרי שהעם בישראל – ולמעשה גם רבים בעולם – עסוק לאחרונה, בין הנושאים הרבים שלהם נדרשת מדינת ישראל, בשני נושאים: בתביעת ישראל לכלול דקת דומיה לזכר ספורטאיה שנרצחו בטכס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון – ובשאלת הפצצת הכור הגרעיני באיראן. מחד, נראה שיש הבדל עצום בין שני אלה, אך מאידך, בשני הנושאים מדובר בסוגיות שמדינת ישראל צריכה לגבש מדיניות פעולה לגביהן, כי פעולתה בשני המקרים נוגעת הן במעמדה הקיומי-מציאותי והן בתדמיתה בעולם.

שתי סוגיות אלה אינן נתפסות כזהות מבחינת משקלן הסגולי בתרבותנו, שכן זו הנוגעת לאירן היא ענין איסטרטגי-בטחוני באופיו וזו העוסקת במשחקים האולימפיים היא סמלית ביחס. לא רבים בעולמנו רואים בשאלת יחס הועדה המארגנת של האולימפיאדה לישראל נושא עקרוני שמצדיק פעולות כלשהי מצד ישראל, כמו הצהרה נגד הועדה האולימפית או נקיטה בהחרמתה על ידי ישראל. מאידך, גם בהקשר של הויכוח הכלל-עולמי לגבי שאלות זכותה או חובתה של ממשלת ישראל להתקיף את מתקני הגרעין, ניטש עימות בין מצדדי הפעולה למתנגדיה, אף כי בנושא זה ברור לכל כי יכולות להיות לו השלכות קשות.

נושא כותרת מאמר זה נלקח מתגובה למאמרי שבו הצרתי על היעדרן הגמור של אמות מידה מוסריות במדיניותה של ישראל כשנוגע הדבר לאולימפיאדה. במאמר ציינתי כי מדינת ישראל כל כך מעוניינת להשתתף במשחקי ספורט בינלאומיים עד שהיא מוכנה לשלוח את ספורטאיה לכל אירוע ספורטיבי המוכן לקבל אותם, בלי קשר למידת המוסר שמבטא אירוע זה – וכי הדוגמה המובהקת לכך היא מדיניות הועדה המארגנת של האולימפיאדה שכבר מאז שנות ה30 הראתה כי היא מוכנה לקיים את משחקיה במדינות רבות שמוסריותן ירודה.

בהקשר זה, כתב המגיב למאמרי: "אז להחרים?" כי בהחלטה כזו ראה, מן הסתם, את ההשלכה המעשית של מאמרי. בהקשר זה ציין כי – כפי שכנראה מבינים רבים את הנושא – אם תחרים ישראל את האולימפיאדה בשל בעיות המוסר שיש בה לא יהיה לדבר שום תוצאות רציניות כי ישראל קטנה מכדי לעורר תשומת לב משמעותית בעולם. לעומת זאת, הפצצה של ישראל באירן היא בעלת משקל שיש בו כדי לערער את שיווי המשקל הפוליטי העולמי – ולא מן הנמנע כי הסיבה הגדולה לשיקוליה של אירן בנושא ההתחמשות הגרעינית והאיום על ישראל היא בדיקת-מבחן למידת ה"נטיה" הפוליטית בעולם המערבי.

העובדה שמדינת ישראל אף לא העלתה את האפשרות להחרמת האולימפיאדה מבטאת את טעותם של המניחים שרק זעזוע חזק, כזה אשר ייגרם לאירוע כתוצאה מפגיעה בתדמיתו האובייקטיבית בעולם, יכול להצדיק פעולת החרמה מסוג זה מצידה של מדינת ישראל. אך מכיוון שאין לישראל הקטנה די כוח השפעה מבחינה מעשית (כגורם בעל משקל כלכלי, למשל) לא יהיה לדבר כל השפעה בעולם ולפיכך אין טעם בו. אך כשמדובר במעשה צודק אין זו אמת המידה הנכונה שלפיה יש לשפוט אם להצדיק פעולה כזו או לא. עקרונית, אין פעולת חרם על אירוע כמו האולימפיאדה שונה, מבחינת כובד המשקל המוסרי שלה, מפעולת הגנה עצמית של אדם או מדינה כנגד מי שמאיים לתקוף אותם. ולא די בכך שתוצאותיה של פעולה צבאית יהיו מוצלחות מעשית; כמו במעשה שבו מטיל אדם חרם על גוף הפועל נגד ערכיו יש בכך משום תרומה חשובה למצבו המוסרי – ולפיכך גם הנפשי – של מי שמבצע פעולה מוסרית כמו אלה.

אם היתה למדינת ישראל מודעות גבוהה יותר לנושאי מוסר, כבוד עצמי וערכים של צדק וטוב מציאותיים, והיא היתה פועלת בהתאם להם גם ברמה טקטית וגם ברמה סמלית (כלומר גם ברמה צבאית וגם ברמה הצהרתית) היא היתה מרוויחה הרבה ב"נקודות" פוליטיות מבחינת ההערכה שלה היתה זוכה בעולם כולו – וסביר שמנהיגיה היו מופתעים ונדהמים ממידת השמחה שהיתה מתבטאת בשל כך בארצות ובמדינות שונות בעולם. אך הרבה לפני כן – ואולי הרבה יותר חשוב מכך – היתה התוצאה של פעולות כאלה על מצבם של אזרחי ישראל ושל בני העם היהודי; כל אלה היו חשים דאווה ושמחה על היותם במצב שבו מדינתם מוצאת לנכון להגן על כבודם.

בנושא זה צריכה מדינת ישראל ללמוד שיעור חשוב ממדינות ערב או מהעריצויות הקומוניסטיות. באלה דואגות הממשלות לנושא התדמית כענין ראשוני בחשיבותו, וגם כאשר מדיניות השלטון נכשלת שוב ושוב מבחינת התפיסה הכלל עולמית אין האזרחים נוטשים את גאוותם הלאומית. עובדה היא שעל אף םשעים נגד המוסר האנושי שבוצעו על ידי הערבים והקומוניסטים המשיכו אזרחי מדינותיהם לשמור להם אמונים כי בריאותו הנפשית של האדם מחייבת אותו לשמור על נאמנותו כאזרח ולהעדיף את ארצו על פני מנהיגיו.

בישראל המצב הוא הפוך: רבים מאזרחי המדינה מצהירים על היותה חסרת חשיבות ומנהיגי המדינה דואגים אך ורק להצלחות ברמה המעשית ואינם נותנים את הדעת על ההיבט המוסרי של פעולותיהם. חוסר נאמנותם של אזרחים רבים למדינתם נובע מכך שכל פעולה שבה נוקט הממשל נמדדת על ידו על יסוד שבו הכבוד הלאומי איננו משחק תפקיד כלל.

במקרה של ישראל, שבה השלטון מנהל פעילות המנוגדת לערכי המסורת, מעניין לשים לב לכך שלא רק שהמדינה לא מצאה לנכון לנקוט בסנקציות נגד הועדה המארגנת של האולימפיאדה, אלא שספורטאי ישראל גם הסכימו לצעוד בטכס שנערך בערב שבת, מבלי שיעלו על הדעת לסרב לחלל שבת. דבר זה מבטא את אי ההבנה של האזרח הישראלי (גם הלא-דתי) לגבי חשיבות מקומו של הנושא הדתי במערכת המסרים המרכיבה את הכבוד הלאומי, ואת אמונתו הטפלה לגבי הדרך שבה נתפסת האמונה הדתית על ידי העולם.

מבחינה זו מהווה כל פעולה של שמירת מסורת או כבוד לזכר הנופלים של נציגי ישראל שווה ערך מציאותי לפעולות צבאיות נגד האויב – ובחוסר מודעות לדבר, במיוחד כשהדבר מבוטא על ידי העומדים בראש ממשלת ישראל, יש ביטוי גדול של נחיתות תדמיתית, שהיא חוסר מוסריות מעשית בשל היותה ביטוי של אי כבוד למסורת. דבר זה, הנתפס על ידי חילוניסטים רבים כחסר רלוונטיות, הוא בעל השלכות גדולות מבחינה פוליטית ובטחונית, החל מהעוצמה שהוא מקנה לחיילים הפועלים בשדה הקרב למען ערכי עמם.

אם היו מנהיגי המדינה, האזרחים ואנשי הרוח של ישראל מודעים למידה בה כל המרכיבים הללו מהווים חלק חיוני של ערך הכבוד הלאומי הם היו נוקטים בכיבוד כולם באמצעות פעולה; ישראל בעלת כבוד לאומי היתה מצהירה על החרמת האולימפיאדה בשל הרשות שהיא נותנת להשתתף בה למדינות לא מוסריות והיתה מכריזה מלחמה על אירן מיד לאחר האיום הראשון על קיומה מצידה. ההישג המציאותי שבו תזכה ישראל כתוצאה מפעולות אלה, יתבטא קודם לכל בתחושת הגאווה של אזרחיה על היות מדינתם מוסרית וגאה.

נתונים נוספים