מגרון כעונש

מגרון כעונש

יד המוסר הנעלמה

אחת מהתיאוריות הכלכליות המוכרות היא זו של "היד הנעלמה" הפועלת ביסוד הכלכלה. גישה זו מסבירה למתנגדי החופש הכלכלי כי אי התערבות המדינה בכלכלה אין משמעותה אנרכיה פראית אלא סדר הנובע מכך שהדברים מטבעם פועלים לפי חוקי המציאות והמוסר ללא צורך בהשגחה מלאכותית. בהקשר זה יש רבים הרואים בעצם עובדה זו את שליטת הצדק והמוסר בעולם בשל העובדה שחוקי החיים תובעים מן האדם להיות מוסרי.

לעתים קורה שאירוע בחיינו לובש צורה של שיעור מוסרי, כפי שאם אדם סובל בשל חוסר אחריות שנקט לגבי נושא מסויים, הוא יכול לראות בסבלו זה עונש על המחדל שלו. בהקשר של מקרה מגרון מעורב מהלך דומה, כי יהיה אשר יהיה סיומה של סאגת מגרון, ניתן לראות בכך שבית המשפט חרץ את דינו להרס הישוב אות בעל ערך סמלי למה שההתיישבות היהודית צריכה ללמוד ממנו עד כמה עליה לרחוש כבוד לערך זכות הקנין.

מנקודת מבט מסויימת לא מקרי הדבר ששמה של השופטת מרים נאור, שהיתה אחת משופטי בג"צ שקבעו מה שקבעו לגבי מגרון, פסקה בשבוע שלפני כן, במשפט שהתנהל בנושא תמלוגי הגז הטבעי, נגד זכויותיהם הקניניות של המחזיקים במניות ולטובת מדינת ישראל, שחוקקה חוקים שמצדיקים את גזילת רכושם.

את צירוף המקרים הזה ניתן לראות גם כיחס בין סיבה לתוצאה; לא מעטים בציבור ובכלל זה מנהיגיו ראו את הלאמת משאביהם הקניניים של המשקיעים בתגליות הגז כחיובית ושמחו בהם – ולא מן הנמנע שהאמינו לדברי ראש הממשלה ושר האוצר שלו כי במסגרת ה"צדק החברתי" הכלול בכך יגיע חלק מן הרווח הצפוי מכך לקופת המס הציבורית אל כיסם שלהם.

בשנה שעברה, כשנסב בציבור הויכוח לגבי מידת הצדק של החקיקה הרטרואקטיבית שבה נקט הממשל כדי להגדיל את נתח רווחיו מתמלוגי תגליות הגז, שררה בבית המחוקקים תחושת אחדות מקיר אל קיר, שלה היו שותפים משמאל ומימין גם יחד, ובכלל זה חלק לא קטן מן המגזר היהודי ביהודה ושומרון. אלה האחרונים, שבהם מתיישבים באיזורים אלה, מצאו לנכון להצדיק את עמדת הממשל בנושא זה בשל ראייתם, כמוהו, את משאביה של ישראל כשייכים באופן אוטומטי – גם אם נתגלו והושקעו על ידי אזרחים אחרים – לכלל אזרחי המדינה.

בהקשר זה היו רבים ממנהיגי המחנה הלאומי – כמו, למשל, הח"כ חוטובלי – שמצאו לנכון לא רק לתמוך בהצבעה שתמכה בהגדלת חלקה של המדינה בתמלוגי תגליות הגז, אלא אף לתאר בתקשורת את רגשות ההתעלות שחוו מכך שמתבצעת "חלוקה צודקת" של משאבים, על אף שזו מבוססת על גזל קנינם הפרטי של אזרחים.

הנאיביות, התמימות והטפשות של רבים מן התומכים בהוצאת משאביהם הקניניים של המשקיעים הנגזלים לטובת האוצר יש בה, אולי, כדי להביאנו להבין מדוע אין הם רואים את הפגיעה הקשה בזכויות הקנין, אך אין בה כדי להצדיק את הפשע וגם לא להעניש עליה; מבחינה זו, ניתן לראות את הפגיעה הקשה של המדינה בזכויות המתיישבים במגרון כעונש שניתן להתיישבות היהודית על אדישותה לנושא זכות הקנין ותמיכתה בו בהקשר של תמלוגי הגז.

נראה שבהקשר זה, עשה הרעיון שקנינו של האזרח שייך למדינה ושלה הזכות לעשות בו כחפצה את דרכו כבומרנג מוסרי. במיוחד מודגש הדבר במצב שבו, כדי למנוע את התאנותה של המדינה כלפיהם, המתיישבים במגרון ביצעו פעולת רכישה של חלק גדול מהקרקעות השנויות במחלוקת, על יסוד ההנחה ההגיונית שאין כמו פעולת רכישה כדי להעניק את ההצדקה המוסרית והגושפנקא העילאית לבעלות.

בדרך הקשה, גילו משקיעים אלה כי במדינה שבה מעורערת זכות הקנין על ידי המדינה שום קנין אינו בטוח מידה – ובמיוחד אין הדבר כך כאשר המדינה קובעת באמצעות בג"צה וחוקיה מה יהיה שייך למי מבלי להתחשב בדבר זולת מגמותיה הפוליטיות. בהקשר זה, היד הנעלמה של הממלכתיות הישראלית מחנכת את אזרחי ישראל להבנה שמבחינתה אין, למעשה, הבדל בין מגמות כלכליות ופוליטיות.

אחרי כל כך הרבה שנים של גזל ממלכתי הגיע הזמן שכלל אזרחי ישראל, ובהם גם בני ההתיישבות, ילמדו כי כל מה שבידי המדינה – ובכלל זה כל מה שמקציבה המדינה להתיישבויות – נלקח מכיסם של אזרחים עמלים. פגיעה זו בזכות הקנין, שלה רגילים אזרחי ישראל מזה דורות, אולי איננה מורגשת על ידם ברצף אירועי החיים, אך האדישות לפגיעתה של המדינה בזכות הקנין של אזרחיה – וקל וחומר השמחה עליה – איננה יודעת גבולות; על כל אזרח בישראל לדעת כי גזלנות חוקית מסוג זה לא תיעצר בשל רכישה קנינית כזו או אחרת, וכי שום קנין איננו מובטח מידו של החמסן.

נתונים נוספים