המחדל המוסרי של צה"ל
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 893
המחדל המוסרי של צה"ל(*)
בכותרת זו אין בלבול: "המחדל המוסרי של צה"ל" כוונתו שאין בצה"ל מחדל מסויים, טכני או לוגיסטי זה או אחר, אלא שהיום, לאור מה שהתרחש בתקופה האחרונה והגיע לשיאו במלחמת לבנון, כאשר צה"ל נכשל פעם אחר פעם ברבות ממשימותיו, מייצג הוא מחדל. היום, יותר מתמיד, בא הדבר לידי ביטוי בעובדה שצה"ל נכשל במלחמה כמעט לכל אורך הדרך, גם כשמדובר בפעולות רבות שאינן נוגעות לעימות ישיר עם האויב, החל בביצוע משימות מתוחכמות ועתירות ידע וכסף, וכלה בלוגיסטיקה של אספקת צרכי יסוד, כמו מזון, לחייל.
אך הפגיעה החמורה ביותר שעבר צה"ל היא פגיעה במעמדו המוסרי; אם מעת קום המדינה היתה ההנחה היסודית לגבי צה"ל שמדובר בצבא צודק שפועל למען מדינה צודקת, זה כבר איננו המצב – ולדבר זה יש סיבות והשלכות רבות. אך ראשית לכל סובל צה"ל, כגוף ביצועי של המדינה, מחטאי המדיניות. מסקנה: המחדל המוסרי של היד נובע מן הראש: הממשל.
ויתוריה הרבים של מדינת ישראל לטובת ארגוני המחבלים התנקזו לאמירה מוסרית המצדדת בטיעון המרכזי של מחנה השלום: שלישראל אין זכות על השטחים שבהם החזיקה מאז מלחמת ששת הימים. טיעון זה, ביחד עם טענות רבות שנתפרסמו בציבור לגבי תפקודו של צה"ל, תרמו לחוסר הבטחון שכבש חלקים מהצבא בשנים האחרונות – ובמיוחד בא דבר זה לידי ביטוי בתחושת החייל היחיד, אשר לא חש, כמו חייל צה"ל עם קום המדינה, שכל העם עומד מאחוריו ותומך בו מבחינה מוסרית.
מה רוצה חייל?
לאחרונה נתפרסם בתקשורת כי לוחמים מיחידה קרבית של מג"ב ערקו מיחידתם. בפרסום הדבר נמסר כי "בשימוע שנערך להם סיפרו החיילים על תחושת תסכול גוברת מכך שלתפקידם "אין חשיבות מבצעית", כלשונם, וזאת לאחר שהיחידה הועברה מתפקידה בשמירה על הגבול עם מצרים, וכיום הם עוסקים בעיקר בענייני מפקדה. בנוסף, ציינו החיילים כי חוסר בכח אדם גורם לעומס פעולה רב."
אין כמו דיווח זה כדי לבטא את רצונם של חיילי צה"ל בביצוע פעולה בעלת משמעות חיובית; על אף שכל מה שהחייל הצה"לי מתבקש הוא "למלא פקודות" הוא אינו רובוט, הוא אדם; שאיפתו של חייל צה"ל, מאז ומתמיד – וזה היה תמיד מקור כוחו של הצבא – היא להיות מעורב בפעולה שיש לה היבט חיובי. למעשה, החייל הצה"לי מניח, אם כי אינו אומר זאת במפורש, כי בעת שירותו הוא תורם לפעילות מוסרית. באותה מידה הוא מניח – שוב, ללא מלים – כי צה"ל צודק.
(*) קובץ זה נתפרסם ברשת החופשית בשנת 2006
יעילותו המבצעית של צה"ל, אשר הפכה לשם דבר בעולם, היוותה, במשך למעלה מחמישים שנה, איור למעמדו המוסרי, אשר השלים לראיית צה"ל כביטוי של אחדות רוח וגוף. אך צה"ל, שבמשך שנים רבות משליך עליו האזרח הישראלי את יהבו וסומך עליו בעצם קיומו, ונראה שאף ארה"ב סמכה עליו רבות שיבצע עבורה כמה מהמשימות היותר מסובכות שעמדו לפניה, סובל מליקויים רבים ומגוונים:
מחדל ושמו צה"ל
במשך שנים רבות חיים אזרחי ישראל בהרגשה שצה"ל עשה את שלו. במונחים פרגמטיסטיים הם צודקים: לולא צה"ל היה קיומה של ישראל בספק. צה"ל נחשב כצבא הטוב ביותר באיזור המזרח התיכון וביחס לגדלו כאחד הצבאות הטובים בעולם. ישראל איננה סומכת על צה"ל בגלל הצלחתו במבחנים השוואתיים אלא בעיקר מכיוון שזה מה שיש: צה"ל הוא כל מה שיש לעם היהודי בישראל.
אך עובדה זו שימשה במשך שנים רבות – מאז מלחמת השחרור – כעלה תאנה; בגלל חוסר הברירה המגולם בו, היה צה"ל רחוק מביקורת ענינית וכל גורם שהעלה שאילתות לגבי הדרך שבה הוא מתנהל נדחה הצידה. צה"ל – ולמעשה כל מערכת הבטחון הישראלית - היה לפרה הקדושה שאין, למעשה, גורם המעז למתוח עליה ביקורת.
במאמר שוב ביבי אשם של נחמיה שטרסלר ("הארץ" 15.8.06) הוא מתייחס להיבט הכלכלי של צה"ל ומציין כי "...עובדה היא , שהצבא לא סיפק ציוד ראוי לאנשי המילואים וגם לא מזון ומים לחיילים בלבנון" ומוסיף:
"...צה"ל הוא צבא גדול, שמן ומסורבל, שהבעיה האחרונה שלו היא מחסור בכסף."
בהמשך המאמר מפרט שטרסלר נקודות הנוגעות להיבט הכלכלי של הארגון, ובמיוחד לפרטים הנוגעים לארגונו ה"פועלי":
"לאורך כל השנים מסרב הצבא להבדיל בין עורף לחזית. ...מדוע כלכלן בקריה בת"א זכאי לאותם תנאי שירות מפליגים (כמו החלק הלוחם בצבא)? מדוע השכר במשרד הבטחון גבוה בהרבה מהשכר ביתר משרדי הממשלה ...מדוע מסבסד צה"ל על חשבונו בניית שכונות מוזלות לאנשי קבע עורפיים?
מדוע פרוייקט המרכבה, מדובר בכ-800 מליון שקל לשנה, ממשיך לפעול בקו ייצור יקר ביותר...ומה על המפקדות הרבות, עודף כוח האדם, פרוייקטים מגלומניים, מכוניות וג'יפים "לבנים" צמודים? ומדוע אנשי הקבע המשרתים בעורף זכאים לצאת לפנסיה בגיל 41 – אבסורד העולה מיליארדים?
כלומר, יש כסף, והרבה. השאלה היחידה היא לאן הוא מופנה."
בדברים אלה חושף שטרסלר את העובדה הכלכלית הראשונה הכרוכה בצה"ל, שמדגימה את היותו, בין היתר, גורם רב משקל המעיק על תקציב המדינה. למעשה, ככל שזה אמור בצה"ל, מדובר בארגון המצליח לכופף לעניניו את כל אמות-המידה של מדינת ישראל בכל תחום שהוא. בין היתר, הכתבה הבאה ממחישה איך זה קורה בפועל – ואיך מהווה צה"ל גם מימד שבו נקבעות אמות-מידה "פועליות"; בהמשך לנגיעתו השטחית של נחמיה שטרסלר בפרוייקט המרכבה, ועל רקע הפגיעות הקטלניות שספג טנק המרכבה בלבנון, מאפשר לנו חיים ביאור ("הארץ" 25.4.06) להתבונן יותר לעומק במה שמתרחש בפרוייקט, בכתבה שנושאת את הכותרת
ארגון עובדי צה"ל: אין לפגוע בפרוייקט טנק המרכבה
"ארגון עובדי צה"ל פתח בימים אלה במסע ציבורי שמטרתו למנוע שינוי בתוכניות הייצור של טנק המרכבה, שמהווה מקור עבודה לכ-10,000 איש.
"מצב שבו ההכנסות מייצור הטנק גבוהות מההוצאות מחייב את המשך הפרוייקט, מעבר לשיקולים החברתיים המתבטאים במניעת פיטוריהם של אלפי העובדים." כתב הח"כ יורם מרציאנו לראש הממשלה אולמרט. "קיצוץ מהיר עלול להשפיע על האבטלה בישראל ועל התעשיות הבטחוניות"
מהמוזכר בכתבה ניתן לעמוד על אמות המידה הנהוגות בענף, ועל הערכים הקובעים את ההצדקה לקיומו של פרוייקט כזה מנקודת מבט "חברתית". היותו של הפרוייקט מקור עבודה למספר רב של פועלים מהווה, מבחינת ארגון העובדים של צה"ל את ההצדקה לקיומו. ברוח זו, יש לחשוד בכך שמה שקרוי בכתבה "שיקולים חברתיים" מהווה את השיקול המרכזי בהחלטה שאמורה לקבוע את עתידו של הפרוייקט.
צה"ל, במובן זה, אינו אלא גורם ביצוע המבטא מדיניות ממשלתית שתחילתה עם קום המדינה. מדיניות זו רואה את צה"ל בעיקר כצינור להבטחת הכנסה וגורמת לכך שקיומו של הארגון הצבאי יוצדק, קודם כל, כארגון פועלים במדינה פועלית. במובן זה, יותר משצה"ל צריך לתת פתרונות לבעיות הבטחון של ישראל, הוא אמור לספק משרות לעשרות אלפי פועלים. ההגיון הפועלי מובן: בזמן שמלחמות מתרחשות רק אחת לכמה שנים, צרכי הפרנסה של המעמד הפועלי הם יום-יומיים.
סדר ענינים זה מציב את המנגנון הצה"לי מחוץ למערכת האובייקטיבית של השוק החפשי. המשמעות המעשית של הדבר היא ניתוקו של צה"ל משיקולי רווח-הפסד שלהם כפוף כל מפעל אחר, כשמדובר בהשקעות ורווחים. יעשה כל קורא את חישוביו הפרטיים לגבי מידת ההפסד הפוטנציאלי של מפעל ציבורי בקנה-המידה של מערכת הבטחון.
עד כאן דיון בהיבט הכלכלי של צה"ל, המתייחס בעיקר למנגנון שלו. אך דיון זה נוגע גם באחד ההיבטים של ירידת הערך של הצבא בעיני חייליו, ובמיוחד הצעירים שבהם.
צבא חפשי או צבא עבדים
כמעט מאז קום המדינה נושא צה"ל בתוכו את נקודת התורפה שלו, שהיא עובדת היותו מבוסס על כפיה; חוק שירות הבטחון, שנקבע על ידי בן גוריון לאחר מלחמת השחרור, יצר עובדה שהפכה את צה"ל מצבא של אנשים חפשיים, אשר התמודד בהצלחה עם האתגרים של מלחמת השחרור, לצבא של עבדים.
מאז מלחמת השחרור טושטשה עובדה זו על ידי רצונם העז של חלק גדול מהמתגייסים לשרת בצה"ל בשל תחושת מחוייבות מוסרית - ועל ידי העובדה שיחידות החוד הקרביות – וגם המסוכנות ביותר – היו יחידות התנדבות שרבים חפצו לשרת בהן (וסלקציה חמורה התירה רק למעטים לחדור אליהן).
דבר זה השתנה מאוחר יותר: במקביל להסטוריה של מלחמות ישראל התחוללה החמרה במעמד זכויותיו של האזרח, והדבר בא לידי ביטוי בעליה משמעותית של נזקי העקרון הכפייתי המובנה בצה"ל. דבר זה, ביחד עם עליית הזלזול של המדינה בזכויות האזרח בתחומים רבים, הביאה לגרימת סבל רב לרבים מן המגוייסים. מנקודת מבט פוליטית, הוצגו מלחמות ישראל כעוברות ממצב של "אין ברירה" ל"יש ברירה" והדבר הביא לירידת קרנו של צה"ל.
דבר זה נובע במידה רבה מכך שפעילותו של צה"ל, בהתאם לפעולת המדינה, הולכת ונעשית בדור האחרון לפחות ופחות מוסרית. העימות עם האוייב, שבשנותיה הראשונות של המדינה היה יוזמתי והתקפי, הלך והפך יותר ויותר לתגובתי וסביל – והשתלטות המוסר הנוצרי או, בצורתו המודרנית, השמאלני-הומניסטי, הורידה את יכולתו של החייל הצה"לי להגיב כהלכה בשדה הקרב – וגם להתמודד עם הביקורת האזרחית, שפחות ופחות העריצה את הלוחם הנועז וההתקפי של צה"ל ויותר ויותר למדה לראות בחייל הצה"לי פושע מלחמה פוטנציאלי.
אין ספק שיש קשר בין הסבל, התסכול והאכזבה המצטברת של כל אלה לבין אחד הסודות השמורים ביותר במדינה, והוא מספרם של חללי צה"ל הנגרמים בגלל מעשי התאבדות, שפעמים רבות הוא עולה על הרוגי המלחמות. על כך ניתן ללמוד בכתבה הבאה:
מתאבדים בצה"ל
גם השנה לא הגיעו רוב מקרי ההתאבדות בצבא ובאזרחות לידיעת הציבור. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא הקרינו סרטים על חיילים שהתאבדו ודובר צה"ל אפילו אינו נוהג לפרסם הודעות על מקרי התאבדות כמקובל לגבי אסונות אחרים במהלך השירות הצבאי. ככלל, רק חלק קטן ממקרי ההתאבדות זוכים לתשומת לב של כלי התקשורת. גם אז, מדובר בידיעות לקוניות בעמודים האחוריים, כמעט תמיד ללא שמות.
מאז תחילת 2005 התאבדו 16 חיילי צה"ל. כמו בשנה שעברה, ההתאבדויות ממשיכות להיות סיבת המוות מספר אחת בצבא. בכל שבועיים בממוצע מתאבד חייל. מספר החיילים שמתאבדים גבוה יותר ממספר ההרוגים כתוצאה מפעילות מבצעית, מתאונות דרכים, מתאונות אימונים ומכל סיבה אחרת.
לשם השוואה: בשנת 2004 איבד צה"ל בתאונות אימונים שני חיילים, ושלושה בתאונות מבצעיות. חמישה חיילים נהרגו בתאונות דרכים בכלי רכב צבאיים ועוד 18 נוספים בתאונות דרכים כאשר היו בחופשות באותה שנה שמו קץ לחייהם 28 חיילים. בפעולות מבצעיות נהרגו 40 חיילים, אבל בכמה מן השנים הקודמות עלה מספר המתאבדים על מניין החללים בקרב.
גם במערכת האזרחית מתקשים למסור נתונים. אין גוף מסודר מלבד המשטרה הרושם את מקרי התאבדויות "וגם זה" אומר חוקר במז"פ לא תמיד מוחלט "כיון שיש מקרים שנראים כתאונה ורק אחרי שנים מתבררת עובדה אחרת".
גיוס לצה"ל: דיון ציבורי
לאחרונה, בתכנית "פוליטיקה" ששודרה בטלויזיה, הועלה נושא הגיוס לצה"ל לדיון ציבורי. השיחה בנושא חשפה, בין היתר, את הערכים שמניעים היום את המתגייסים לצה"ל.
פרופ' משה צימרמן, אחד מהמשתתפים הבכירים בתכנית אמר שלדעתו "אפשר לחשוב על ביטול גיוס חובה". הסיבה לכך, לדעתו, היא שגם ללא גיוס כזה יהיה די לצה"ל במספר המתגייסים ללא חיוב כזה.
תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי במקצועו, ציין כי "גיוס היה פעם סיפור קולקטיביסטי והיום זה סיפור אינדבידואליסטי". הוא ציין כי "יפי הבלורית והתואר לא מתגייסים היום" ובכך כיוון, כמובן, לנושא הערכים שבשנותיה הראשונות של המדינה היוו את נכס צאן הברזל של ערכי החברה ואת המניע הראשי לרצונם של צעירים להתגייס לצה"ל.
הוא הוסיף: "אני אלך לשירות כי זה טוב לי בגלל הגשמה עצמית. אף אחד לא מדבר בבית הספר על ערכים. גם החייל לא, אחרי הצבא כשהוא נוסע להודו, אלא על האקשן.
מולי שפירא מגלי צה"ל הצהיר: "יש חוק שצריך לשרת ויש למלא את צו החוק. החשש הגדול שלי זה שהעשירים ימשיכו לשלוח את ילדיהם ללונדון ולא להתגייס והעניים ימשיכו להתגייס והפער יילך ויגדל."
כך קיבל הדיון בגיוס לצה"ל כמה זויות מעניינות, ובהן שאלת הערכים העומדים ביסוד ההתגייסות – וההיבט הסוציאליסטי של מאבק המעמדות הכלכליים. מן הדיון ניתן ללמוד על אופי הערכים המושכים היום לצבא את מתגייסיו העכשוויים. אין ספק שיש משמעות לעובדה שבניגוד לשנות החמישים והששים, שבהם נתפס צה"ל כארגון שמבטא את רוח האומה, וישראל נתפסה כמדינה צודקת הנלחמת למען קיומה, רבים מהצעירים המתגייסים היום לצבא, אינם מצהירים על ערכים אלה במפורש – וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בתכנית הטלויזיה, גם המתדיינים לא מצאו לנכון לבסס את הצדקתם את הגיוס על ערכים אלה.
גיוס החובה: הגיוני או שרירותי
למותר לציין כי חוק גיוס חובה, שעליו מבוסס הצבא, מתקבל בחיוב ובהבנה על ידי המתגייס כאשר הצבא נתפס על ידו כנחוץ וחיוני. אם הוא אינו רואה אותו ככזה, מתמוטטת כל ההצדקה לחוק מסוג זה – ואז אמירה בנוסח של "יש חוק שצריך לשרת ויש למלא את צו החוק." יכולה להיות מובנת רק כביטוי של צו דיקטטורי, המנוגד לערך אנושי.
מעמד טוהר הנשק
בהקשר זה, יש לציין כי בדור הראשון של קום המדינה היו הערכים העומדים ביסוד המדינה וצה"ל כה ברורים עד שלא נשמעה בציבור תהיה לגביהם. אחד הנושאים שהפכו למושא לדיון בדורות הבאים היה טוהר הנשק – שבו תלו את המוסריות שעומדת ביסוד קיומנו כמדינה וכעם במקום הזה.
כסוגיה, ניתן לראות שטוהר הנשק הפך יותר ויותר לבעיה עקרונית עם השתנות השליטה הפוליטית במדינה, שבאה לידי ביטוי בהשתנות היחס של חלק מהעם למלחמות; אם בדור הראשון של קום המדינה היתה אחדות מלאה בציבור לגבי הצדקת מטרות המלחמה, היה הדור השני וזה שאחריו מלאים בפקפוק ובספיקות לגבי מלחמות ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים.
כמובן שעליית הימין לשלטון בישראל ומלחמת לבנון, שבאו אחרי מלחמת יום הכיפורים, היוו את נקודת השבר של האחדות החברתית – וסייעו בהעלאת הספיקות לגבי מוסריותה של המדינה בכלל ושל צה"ל בפרט. אך המוסריות שביסוד "טוהר הנשק" הלכה וקיבלה תדמית הומניסטית יותר יותר עד שאימצה את כללי הפעולה המערבית והפכה לבעיה מעשית שמפצלת היום את החברה הישראלית ביחסה למדיניות הבטחונית של ישראל.
מעשיותה של הבעיה נתגלמה בהבדל שבין צה"ל, שבשנות החמישים והששים היה יוזם ומתקיף את האוייב במקום ובזמן שנראים לו מתאימים מבחינה איסטרטגית, לבין צה"ל המאוחר יותר, אשר מגביל את עצמו לפעילות של תגובה, ששיאה במלחמה האחרונה, שקיבלה "אישור" עולמי לצורך ביצועה, מתוך התניית ישראל לכללי פעולה שמבחינה צבאית, מסוכנים בהרבה משהיו לפני כן ומקלים על האוייב, בשל התחשבות באוכלוסייתו.
דוגמה לביטוי של בעיית מוסר זו ניתן למצוא במכתב למערכת ה"ארץ" שפורסם לאחרונה:
טוהר הנשק בעוכרינו
יוסף אבידור, "הארץ", מכתבים למערכת 15.8.06 כותב, בין היתר:
איני רוצה להיות מוסרי ומת. אני רוצה להיות פחות מוסרי וחי.
הערבים מבינים את המוסר שלנו כחולשה, והם מנצלים אותו יפה. להם מותר לירות רקטה על שדרות או על חיפה, לנו אסור לירות ללא אבחנה באוכלוסיה אזרחית.
לטעמי, על ישראל להתנתק מהקונצפציה השגויה הזאת. התקשורת העולמית לא תוכל יותר לטעון שאנחנו מפעילים כוח רב מדי, כי לא ייראו בשטח טנקים נגד ילדים. אמנם ייראו גופות של אזרחים אך כאלה יש גם בצד שלנו.
הגישה המובעת במכתב זה ממחישה את הרעיון שהתפישה המוסרית של הכותב רואה את המוסר של "טוהר הנשק" כמנוגדת לחיים בשל היותה מסכנת אותם. ההצהרה "איני רוצה להיות מוסרי ומת" אפיינית לפעילי המחנה הקרוי היום "מחנה השלום" ולתומכיו.
סיכום
מחדל צה"ל מורכב מכל הנושאים שנסקרו ויותר מכך; ניתן לומר שמעמדו המוסרי של צה"ל ניזוק ביחס למה שהיה עם קום המדינה קודם כל בשל חוסר יכולת ההתמודדות עם הטיעון הפסוודו-הומניסטי האנטי ישראלי, במיוחד מאז מלחמת של"ג, שבה עלה על פני השטח לראשונה הטיעון האנטי-ישראלי בצורה שפגעה באחדות הציבורית בישראל.
למגוון הליקויים הישומיים והמבצעיים שהציג צה"ל בשורת המלחמות והעימותים הקרביים שבהם היה מעורב מאז מלחמת לבנון הראשונה, ניתן לצרף את שורת הנושאים שנסקרו לעיל, כחלק ממה שמבטא את הבעייתיות של מערכת הבטחון בכלל וצה"ל בפרט; המבנים הלקויים של צה"ל לא איפשרו לו לבצע שיפורים משמעותיים פנימית – וחוסר אפשרות זו הביא אותו לשקוט על שמריו גם בתקופת מלחמת הטירור שנכפתה על ישראל בגין הסכמי השלום עם הפלשתינים.
מלחמת לבנון השניה חשפה בבת-אחת את מכלול הליקויים, עד כדי כך שניתן לומר שאין אפילו תחום אחד, החל ממנגנוני קבלת ההחלטות וכלה בביצוע, שבו לא היה ליקוי. אנשים כמו ד"ר מילשטיין קראו במשך דור שלם לצורך לעסוק ב"ניקוי אורוות" כלל-מערכתי אך קולם נשאר בודד באפילת המחדל הישראלי. צה"ל של היום זקוק למהפיכה – וזו לא תבוא מתוכו.
כשומר היחידי על בטחונה של ישראל אל מול האוייב הערבי, מצב זה הוא מסוכן ביותר.
במדור "מכתבים" של העתון "ידיעות אחרונות" 20.8.06 התפרסם מכתבו של ד"ר רום קשת, רופא גדודי במילואים, אשר לקח חלק במלחמה בלבנון. הרי קטע ממנו:
"כשגוייסתי בצו 8 מיהרתי כמו כולם להתייצב במקום המיועד. ...מה גדולה היתה אכזבתי לגלות שבמחסני החירום מאופסן הציוד המיושן, הבלוי ופג התוקף ביותר.
...התבקשתי לבצע את המשימה, אך גיליתי שאיש אינו יודע להגדירה. כל גורם שאליו פניתי הפנה אותי לגורם שמעליו ותלה בו את הסיבה לחוסר הבהירות. ...גם האמצעים לא היו ברורים, הדרך לא ברורה והתוצאה לא ברורה. כך קרה שבשטח פקודות קמו ונפלו ללא הרף, כוחות נכנסו ויצאו והאוירה הכללית היתה של בלבול."
הדברים מדברים בעד עצמם.