נגד הטבע

נגד הטבע

על כזב השוויוניות

התביעה לגיוס החרדים, המצהירה על היותו של השויון ביטוי לצדק, נשענת על הטענה הסוציאליסטית הרואה את חוסר השויון בין עשירים לעניים כביטוי של אי צדק. אך כל התנגדות לחוסר שויון כזה כמוהו כאי הסכמה עם היות ההבדלים בין בני אדם אחד מביטוייו של הטבע, אשר ברא אותם לא-שווים ברבות מתכונותיהם הטבעיות, הגופניות והרוחניות כאחד. מבחינה זו צריכה החגיגה המתחוללת היום בציבור הישראלי בנושא השאיפה לשוויוניות להחריד את כל מי שמצבה הנפשי של החברה הישראלית יקר לו, שכן את התביעה לשויוניות יש לראות, ביסודה, כטענת מחאה נגד "אי הצדק" שבטבע.

כבר בעיר סדום – כך מספרים לנו מזה דורות רבים – נעשה הנסיון הקדום והכושל להשוות בין בני האדם - ואין זה מקרי, כמובן, שדווקא הסדומאים הרשעים הונצחו כשואפים לצדק וכדוגלים בשוויון, שאותו ניצלו כדי להשכיב על מיטת העינויים העירונית הדוגמטית שלהם את קרבנותיהם...

שווה ערך לטפשות/רשעות זו הוא הרעיון שייעשה צדק אם נעניק לכל אזרחי ישראל את טעמו של השירות הכפוי בצה"ל, כאילו יכולה כפיה כלשהי הפוגעת בחירות האדם להיות צודקת – או כאילו נכון הדבר שסבל לכל הציבור צודק יותר מסבל רק לחלקו. וכל זאת מבלי להתייחס לכך שמבחינה עובדתית, צה"ל, שעל אף היותו בעל זכויות רבות בהסטוריה של עם ישראל הוא גם מיטה חולה המלאה בבעיות של שחיתות, טיפשות ומחדלים. ומעבר לעובדה שצה"ל נולד בחטא חוק גיוס החובה, אשר הופך את חייליו לעבדים, הוא מבוסס כולו על היררכיה דוגמטית, הפוגעת בעקרון השויון בעצם העובדה שכל כולו כפוף לשררת סולם הדרגות, שלפיה החיילים מצווים ומצייתים זה לזה נגד רצונם.

הסיבה הראשית שבגללה צה"ל איננו יכול לקיים הלכה למעשה את רעיון השויון היא שרעיון זה איננו מציאותי; מעבר לרעיון השויון בפני החוק, שמבטא – ולא תמיד – הגינות פוליטית, רעיון השויון הוא כזב שאיננו אלא מיתוס דוגמטי, שניתן להתבצע רק בהקשרים מצומצמים, מוגדרים ומתאימים כמו התאמה בין צבעי רהיטים, גידול בהמות או ייצור מכשירים בפס ייצור, אך אין הוא תואם את טבע העולם, שבו הדברים שונים זה מזה – וקל וחומר כשמדובר בעולם האנושי. על יסוד זה, הנסיון לשלב את גורם השוויון לתוך מהות מורכבת כמו צה"ל נדון מראש לכשלון.

צבא הוא ארגון כה מורכב, שמעבר להוראות לגבי תפריטים, מדים והליכים טכסיים הוא איננו ניתן להתאמה לרעיון השויון; כל מי שעבר טירונות צה"לית יודע על ההבדל שקיים בין מי ששוכב על האלונקה למי שנושא אותה בכל מסע אלונקות שגרתי – אך משא הפקודות והעונשים המוטלים על המסרבים להן אין איש אשר מעז אף לרמוז שיישום השוויון איננו מעשי. ועם זאת, מעולם לא שמעתי על מישהו שהגיש עתירה נגד חוסר השוויון הברור הזה... באותה רוח, הדמיון היחידי שיש בין השק"מיסט היחידתי והרמטכ"ל הוא ששניהם, כמשרתים בצה"ל, לובשים אותם מדים, אך ברור לכל אדם מעשי שבכך מסתיים השוויון.

יודע האזרח הישראלי כי לכאורה את שני אלה מזכה דבר היכנסם בשערי הבקו"ם בשוויון בפני החוק, על אף שיש להם מעט מאד במשותף. על אף הכישורים הפרטיים השונים כל כך שיש להם ושלהם הם נזקקים כדי למלא את תפקידיהם, הם זכאים לאותן זכויות שיש לכל המחזיק בפנקס חוגר מתוקף חוק הגיוס בישראל – ואין בישראל מי שיציג את הדברים נכוחה, כלומר שיגלה את הסוד הידוע לכל מי ששירת בצה"ל שמדובר בארגון שאחראי לסבל קשה של צעירים רבים וטובים, שלא לדבר על מותם הבלתי מוצדק של רבים אחרים (אשר אינם נהרגים מידי האויב).

בעידן האחרון נאמר לא פעם במסתרים כי עליונותה הבטחונית של ישראל על אויביה נובעת פחות מעליונותו של צה"ל ויותר ממחדליו הביצועיים של האויב. בשל הכפייה השולטת בו מהווה צה"ל הדגמה חיה של הניוון, השחיתות והרוע הקיימים בכל מערכת אנושית הפועלת נגד הטבע. דבר זה מתבטא בעיקר על דרך השלילה, שכן שום מגוייס אינו מעז להצהיר במחאה על כך שחוסר היעילות של צה"ל, הבולט ברבים ממבצעיו הכושלים, מנוגדת לכל יסודות הקיום הטבעי, כמו אכיפת בני אדם חיים לסכן את חייהם נגד רצונם.

המיתוס הכוזב של השויון מצהיר שיש מעמד שווה לבני אדם שרחוקים מלהיות שווים. אך כמו בתחומים רבים במדינת ישראל נוצרו בהקשר זה שתי גישות שונות לגמרי זו מזו, אשר מתבטאות בפועל בשניות אשר כל החברה הישראלית סובלת ממנה: מחד מטיפים לאזרח על שאיפה מוצהרת לשוויון וכל אנשי הציבור מביעים את דעתם בתמיכה בו, אך מאידך, כשמגיע הדבר לתחום המעשה, כשהם מודעים לכך שהדבר איננו בר-ביצוע, פועלים הכל באופן שבו לא מוענק כלל שויון לאזרח.

בשל דבקותו של השמאל ברעיון המלאכותי של השויון יודעים הכל כי כל יציאה נגדו פירושה קריאת תגר נגד שלטון השמאל. וכך, על אף שבישראל לא יכול להתקיים שויון פשוט מכיוון שהדבר איננו מציאותי וצודק גם יחד, אין אדם המעז להצהיר על כך כאשר השלטון מטיל את אימתו ברמה. עובדת אי קיומו של שויון כללי (מחוץ לאיי השויון הזעירים שיש בחוקי המדינה ובהליכיה הפקידותיים) ידועה לרובם ככולם של אזרחי המדינה, אשר חווים על בשרם את הקיפוח, האפלייה והעוול השולטים בכיפה ומסבים להם סבל קשה.

כך, למעשה, נוצר מצב שבו שולטים בישראל, תחת כזב השויון, לא רק השקר אלא גם האימה מנחת זרועו של הממשל – ובהתאמה לכך מתנהגים גם אנשי הציבור, אשר הטיעון למען השויון מעניק להם מבחר אינסופי של תירוצים שבאמצעותם הם יכולים להציג את עצמם כשואפי צדק ולהסוות את פשעיהם על ידי תלייתם של אלה באשמת חוסר השויון, החל מחוסר השויון הכלכלי.

בהקשר זה, ההבדל בין העשירים לעניים, על אף שנוצר בצדק על ידי ההבדלים הטבעיים בין פעולותיהם של בני האדם, הוא תלונתם הקבועה של אנשי הציבור המתלוננים נגד אי הצדק, אך נהנים בעצמם ממשמני הארץ שנופלים בידיהם באמצעות כוח הזרוע של החוק הלא צודק, המחרים אותם מנכסי האזרחים. ואלה בישראל מוסתים מאז הקמתה על ידי שונאי ישראל לראות את מצבם הקיומי הירוד כאילו נגרם על ידי ...החרדים.

בהסתה זו נגד החרדים, המציגה אותם (ברוח ה"שטירמר") כטפילים לא יצרניים המנצלים את החברה, משתלבת מאז קום המדינה גם סיסמת השקר של השאיפה לשוויון. בימינו במיוחד ניתן לראות איך היא משרתת את אנשי הציבור בכך שהיא מאפשרת להם להציג את עצמם שוב ושוב כאנשי צדק; כך, למשל, ניתן לשמוע איך נבחרי העם, בעיצומו של הדיון בחוק הגיוס החדש, שולפים בכל פעם נושא חדש, מציגים אותו כהוכחה לקיומו של "חוסר שוויון בנשיאת הנטל" ובאמצעות זה את עצמם כדוגלים בשוויון ולפיכך כאנשי צדק.

רכבת השנאה הזו מלאה בנוסעים מכל שדרות העם, כולל אלה משומרי המצוות שלקחו חלק בשירות בצה"ל ושמסיבות משלהם סוברים כי על סבלם להיות שויוני... במשתתפים בחגיגות החקיקה המתחוללת בימינו ניתן למצוא (כמדגם אקראי) את כל אלה המדוברים על ההכרח ב"שוויון בנטל" ומצהירים כי "כל אזרחי ישראל צריכים לשרת שירות צבאי או אזרחי" ומזכירים כי "פחות מ40% מאזרחי ישראל נושאים בנטל כבד ביותר", את יוסי פלד שאומר כי "הגיע הזמן שהמדינה תחלק את הנטל בצורה הצודקת ביותר" וכי " גיל 28 לגיוס אינו מעשי", את הח"כ דוד רותם שאמר שסיעתו לא תסכים שצעירים חרדים יתגייסו רק בגיל 22 כשצעירים אחרים מגוייסים בגיל 18 כי "זה אינו שויון בנטל", את הח"כ נחמן שי שהודיע כי לדעתו "החוק המתגבש אינו יוצר שויון אידיאלי", את הח"כ פאינה קירשנבאום שמצאה לנכון לומר כי "שישראל ביתנו" איננה יכולה להיות חלק מן המריחה" ואת זהבה גלאון, שתומכת בחוק שירות אזרחי לערבים" האומרת כי "יש להעניק להם תנאים שווים". מכל אלה לא נפקד מקומו של שר הבטחון אהוד ברק, אשר צוטט כאומר ש"יש להשלים חוק שיסדיר את השוויוניות" וכי "יש להשלים הסדרת השוויון בנטל" ועל כולם מיהר בנימין נתניהו (כנראה מהפחד שיאחר את הרכבת) להצהיר כי "יש להעניש את המשתמטים ביד קשה"...

אם ישראל היתה חברה בריאה וחופשית היה כל חילוני משכיל וישר חייב להודות בכך שאין הוא יכול להיות בטוח בעליונות תרומתו לחברה של מנהל פקולטה למשפטים באוניברסיטה על זו של מנהל ישיבה שבה לומדים את ההלכה היהודית. בהקשר זה ניתן היה לראות את ההבדל בין תלמיד הישיבה לחייל צה"ל כהבדל שבין שני מינויים שונים של תפקידים שונים, הקיים בכל ארגון אנושי (וגם בצה"ל עצמו). בימינו מוצאים לנכון המקורבים לשלטון להתעלל במגזר החרדי, שכל השנים היה קרבנם הקל ביחס – ולא מן הנמנע ששתיקתו על העוול שנגרם לו קשורה, מן הסתם, במונופול של אויביו באמצעי התקשורת הממלכתיים.

ואולי דווקא בשל השתלחות רב-סיעתית זו נגד המגזר החרדי, המתחוללת עתה, יש הזדמנות חדשה לאנשי מגזר זה, להדגים הלכה למעשה לציבור החילוני עד כמה יכולים הם להועיל לחברה באמת, אך לא על ידי שיניחו לחוק כלשהו לפגוע בזכויות האדם שלהם אלא להיפך, על ידי שינהלו מאבק לשמירת זכויותיהם מפני פגיעה.

אנשי המגזר החרדי, אשר במשך שנים רבות הצליחו להתחמק מהטיפשות, אי השפיות, הרוע וחוסר המוסריות שקיימים בצה"ל, הנגוע במחלה הממארת של הכפיה החוקית, יכולים למצוא דרך להפוך את מצבם (שראש הממשלה קוראו "השתמטות") לכזה שיהווה קריאת תגר נגד אי מוסריותו של ארגון זה. תוך הצגת עצמם – בניגוד לכזב ההשתמטות, העצלנות והניצול ששתים עליהם – ככאלה שיכולים, באמצעות דוגמה עצמית, להראות מה על בני אדם מוסריים לעשות כאשר זכות החירות שלהם מאויימת.

כאשר משתמשת הטפשות השלטונית בכזבים דוגמטיים כמו רעיון השוויון כדי לפגוע בחירות, שומה על בני האדם המאויימים להיאבק בה – וקודם כל באמצעות הכחשתו של השקר והצגת האמת קבל עם ועדה. במדינת ישראל יש להצהיר קודם כל על כך שזולת השויון ואי האפלייה בפני החוק אין השויון יכול להיות יסוד לחברה אנושית בריאה, שכן בין בני האדם בחברה יש הבדלים הקובעים באופן טבעי את ערכו של כל יחיד, ועל אלה למשול באופן חופשי.

בחברה אנושית בריאה, כפי שעל ישראל להיות, מגינים האזרחים על עצמם מפני האויב באופן חופשי ומבלי לפגוע בזכויותיהם של עמיתיהם (שכן אם יעשו כזאת יהיו הם אויביהם). כפי שבצה"ל, על אף שהגיוס אליו נקבע בחוק כפייתי, ברור שאינך יכול לכפות אדם להיות לוחם קומנדו, טייס או גיבור, צריך להבין שיש לתת לאזרח חופשי לבחור באופן חופשי בין צורות השירות לחברה המתאימות ליכולותיו, לצרכיו, לאמונותיו ולרצונותיו הפרטיים. בכל תחום מתקדם בעולם האנושי אין כופים על הנמצאים בו לפעול בכוח הזרוע. למעשה, הכפיה מבטיחה – כמו בצה"ל של ימינו – רק שיתוק של "שויון" כוזב, אשר במקרה הטוב מכתים גם את האדם הטוב ביותר באשמת שיתוף פעולה עם אלה הפוגעים דרך קבע בזכויות האדם .

"יש שווים ויש שווים יותר" נאמר כבר בלעג במחזמר "קזבלן" על הדמוקרטיה הישראלית, שבה ברור לכל עד כמה השויון המוצהר בין תושבי ישראל אינו אלא כזב שכן, מבחינה מעשית, בחיים ה"אמיתיים", יש הבדלים עצומים בדרך ההתייחסות של המדינה לאזרחיה. דבר זה נובע לא רק ממגמות גזעניות אלא פשוט מכך שכל עוד לא קיים חופש אמיתי בחברה אנושית כלשהי אין בה אפשרות אובייקטיבית להעריך מהו באמת שוויו של אדם יחיד כלשהו; בהיעדר אמות מידה צודקות שלפיהן ניתן להעריך את תרומתו של אדם אחד ביחס לחברו, נדונה ישראל לגורלו של כל מפעל נחשל, שטרם התבגר עד כדי לעמוד על רגליו בשוק החופשי.

עד שלא יבינו בישראל ששויון אינו רק מנוגד לטבע אלא שממילא לא ניתן ליישמו באמצעות חוקי כפייה יותר משניתן לכפות באמצעות החוק הממלכתי בריאות, אושר, הצלחה ומזג אויר המתאים לחקלאות, נדונה החברה הישראלית לזמן רב של קיום תוך אפלייה קשה, אשר מבחינה בין רבים לפי אמות מידה המייצגות חוסר צדק, שקר ובמיוחד: חוסר שוויון.

נתונים נוספים