צה"ל כמחנך לכפייה

צה"ל כמחנך לכפייה

על שקר השוויון בנטל

 

כל מסורת ישראל מבוססת על תמלילים שבהם מסופר לעם על נסיונות שונים שבהם ניסה האל את העם כדי לבחון את אמונתו בו. אך באף אחד מאלה אין סיפור שבו מכניסים אדם לכלא או קונסים אותו כעונש על חוסר אמונתו. ואף כי חוסר אמונתו של אדם לנוכח עובדות מציאות מסויימות ראוי לשמצה אין הדבר נתפס מבחינת מסורת ישראל כחטא שעליו על האדם לשלם - ובוודאי שלא לחבריו.  

 

מדינת ישראל, המתיימרת להחזיק במסורת ישראל, מפרה את קדושת זכותו של האדם להאמין בדרכו שלו, על יסוד בחירתו החופשית, וצבא ישראל – צה"ל – הפך בידי הממשל לאחד ממבצרי הכפייה הראשיים שבו נפגש כל צעיר ישראלי כחלק המשלים את חינוכו שבו הוא לומד לתפקד כאסיר מדינה. כי צה"ל מתפקד בישראל לא רק כאמצעי להגנה על האזרחים מפני האוייב אלא כמחנך וכמגייס של בני העם לפעול נגד אחיהם. ולא – לא מדובר רק בציות לפעולות שבהן מתבקשים חיילים לפעול נגד ההתיישבות היהודית בישראל, אלא בעצם הפעולות הרבות שבהן הם מחללים את זכויות האדם של חבריהם האזרחים בתוקף כפייתם אותם לפעול נגד מצוות אמונתם.

 

ביחד עם שאר מנגנוני החינוך וההתנייה הריכוזיים של ישראל, הוא הכשיר במשך שנים רבות את אזרחי ישראל לציית למדינה ולהאמין בכך ששומה על בני האדם לקבוע במה יאמינו עמיתיהם. לפיכך רואים רבים את אמונתם ככזו שיש לחנך עליה גם אחרים – ותוך כדי כך הם מתנהגים לכפייה הדתית שהם מאמינים לא רק בקיומה אלא גם באמונתם הדתית בה של שומרי המצוות.  

 

ברוח זו יושבים להם במשרדי ממשלה רבים בישראל אנשי ציבור ומחליטים מה שומה על האזרחים הדתיים לעשות, אף אם אין הם מאמינים בכך. זו דרכה המתוחכמת של ה"חירות" העכשווית של הדיקטטורה הישראלית, שלפיה על האזרח לציית לצו המלך גם אם אין הוא מלך אמיתי...

  

בשל חוסר האמונה באל של חלק גדול מאזרחי ישראל, הולך וגובר בה רצונם של בני האדם לכפות על המגזר הדתי לפעול בניגוד לאמונתו. בהתאם לכך, בפוליטיקה של ישראל החדשה יש ללימודי הליבה ולשירות בצה"ל מכנה משותף אחד: הם מבטאים את רצונם של בני הציבור החילוני להביא את המגזר החרדי לציות לדרך מחשבה שאיננה שלו.

 

בשני המקרים – כמו ברבים אחרים - השירות בצה"ל ולימודי הליבה גם יחד אינם עולים בקנה אחד עם רעיון החירות; משמעותם המעשית היא כפיית מחשבתו של אדם אחד (או קבוצה) על מי שאינו רואה אותה כבעלת ערך; בשני המקרים חש הציבור התומך בכפיה זו כי מדובר בערכים שאמורים לשמור על המחזיקים בהם בלי קשר למידת אמונתם בצדקתם.  

 

אזרחי ישראל כה מורגלים בכפייה שהם אינם רואים מה הבעייה בחינוכם בכוח הזרוע של אנשים לעשות דבר שאיננו בגדר אמונתם היחידאית הטבעית, כזו שנובעת מהכרתו של האדם. כוח החינוך של המדינה הביא לכך שרבים מהם – שחלקם אף שומרי מצוות בעצמו - מוכנים להפקיד את גורל ארצם וחברתם בידי החוק הכפייתי, שמי שאיננו ממלאו נענש, כאילו היה צו הגורל או חוק אלוהי.

 

כפי שרואה אדם כטבעית את דרך החינוך שבה הוא מביא את ילדיו להחזיק באמיתות שהוא מחזיק בהן, נראה לו שזכות מעין זו – זכותם של הורים כלפי ילדים – קיימת בידי המדינה כלפי אזרחיה. אם יקרמו עור וגידים אמונות השווא בדבר "שוויון בנטל" שלאורן נראה כי יכול אדם להביא באמצעות חוקי כפייה לכך שיתקיים מאמץ שווה בין אזרחים בעלי משלח יד שונה זה מזה ימצא את עצמו הציבור בישראל שותף לטפשות שתביא לקיומו של עוול הסטורי בעם. מסורת ישראל, המלמדת אותנו כי כל יחיד מישראל הוא בעל איכויות שונות זו מזו וכי כל יכולת שמחזיק בה אדם כזה היא יחידאית, היא מושא המלחמה האמיתי של נטיות מסוג זה, אשר מחוללות היום תנועות החלטה בבית הנבחרים וביחד עם זה מחללות את קדושת הייחודיות האנושית שהיהדות מעלה על נס. ואין כמו דבר זה עוול ופגיעה בחופש, שלא לדבר על כך שאין יהודי – או אדם בכלל - היכול לשאת בנטל שווה לזה של אחר.

נתונים נוספים