בטחון ישראל

 

בטחון ישראל

על ההשקעה הנכונה

אחד הדברים שעל האחראים על בטחון ישראל ללמוד – ולמעשה היו להם יותר מחמישים שנה לכך – היא ששרידה איננה חמרית. כמובן שכל מהלך צבאי ניתן לפרוט לכלים, לאנשים ולקרבות שבהם התרחש, אך חשוב שלא לראות את המתרחש ברמה החמרית כמה שבו יש להשקיע כדי להתכונן למאבקים הבאים שישראל ניצבת לפניהם.

לאחרונה, לקראת הסכם השלום התופש תאוצה, מופיעים פירסומים שונים מצד הימין, פירסומים הבאים להתנגד לביצוע ההסכם, לנסיגת צה"ל מעזה ומיריחו ולנסיגת ישראל מן הרעיון להעביר חלק כלשהו מרמת הגולן ומהגדה המערבית לידי זרים.

בגליון יום השבת של ה25 בדצמבר 93 פורסמה, על פני עמוד שלם, הצהרה מטעם ארגון שקורא לעצמו "נתיב: ציונות לאנשים חושבים". בהצהרה מוצגת נסיגה כלשהי של ישראל מן השטחים המוחזקים כ"הימור על כל הקופה". דעות רבות מופיעות בשם אומריהן הנודעים, פוליטיקאים, הוגים ואנשי צבא כאחד, כולל רמטכ"ל צבא ארה"ב, 100 אדמיראלים של נאט"ו, תומס קלי הנודע, וגם קציני המטכ"ל הרוסי שביקרו בארץ בשנת 92. הכל מסתכם במשפט המודגש במודעה "ללא שליטה ברמת הגולן, בהרי יהודה ובבקעת הירדן לא תוכל ישראל לשרוד."

הדברים הללו מוטעים לגמרי. בין 1948 ל1966 לא החזיקה ישראל בשטחים אלה ושרדה. ישראל, שהיתה אז חלשה הרבה יותר מבחינה צבאית, לא חלמה אפילו על אפשרות של החזקה בטריטוריה בגודל העכשווי וסביר שהמחשבה על מלחמה סימולטנית ב3 מדינות ערב המקיפות אותה בעת ובעונה אחת, היתה מעוררת המלצת נטישה מיידית מצד הכותבים הנ"ל. לפני 48 היה מצב יחסי הכוחות גרוע הרבה יותר וגם אז לא נטשו היהודים את הארץ.

ההתנגדות לנסיגה מוצדקת אבל לא מסיבה איסטרטגית. הגישה האיסטרטגית גרמה נזקים רבים למדינת ישראל, כפי שגרמה לכל חברה שחיה לאורה. המחשבה שמשהו חמרי כלשהו טומן בחובו את הצלחתו של הצד הצודק היא חמרנית, מוטעית ונופלת בכל מפגש הסטורי עם המציאות. הצלחות מלחמות המעטים מול הרבים תועדו לא כאגדות דמיוניות אלא כעובדות הסטוריות החל במלחמות המכבים וכלה במלחמת השחרור. האינתיפאדה, שבה הצליחו ילדים להביס באבנים צבא מודרני, היא איור עובדתי כאוב להמחשת העובדה שבעל העצמה הצבאית הוא, בעצם, בעל האמונה בצדקת הדרך.

אין כאן שום ענין מיסטי אלא ההבדל שבין הכמות לאיכות, כפי שהוא מיושם לאיכות המלחמה. עשר טייסים ישראליים יהיו טובים יותר ממספר כפול ומכופל של טייסים סוריים או סעודיים, בדיוק במובן שבו כל איש מקצוע עולה בתחומו על כל יחיד או רבים שאיננו/ם מחזיק/ים ברשותו/ם את הידע המקצועי המתאים. ידע הוא זה העושה את ההבדל בין המחנות וקובע את העליונות בכל תחום וגם בשדה הקרב.

מדובר קודם כל בידע מוסרי - הבטחון בצדקת הדרך - ולאחר מכן ידע טכני. שני מרכיבים אלה, שהראשון הוא החשוב שבהם והוא התנאי לשני, הם מה שאמורים להיות מושאי ההשקעה לצורך התכוננות למלחמה.

אם חיילי ישראל אינם בטוחים שהם צודקים לא יעזרו לאיש טריטוריות שירחיקו מאיתנו את טילי הסקאד ופצצות האטום האיומות. אם הם בטוחים, הם ימצאו את הפתרון הטכני הראוי באמצעות ידע ועל ידי פעילות טקטית שונה לגמרי מזו הנהוגה בצה"ל של היום.

אך תפישתם של קברניטי האיסטרטגיה הישראלים נותרה במאה ה17, היכן שלמול שורת

תותחים הניחו שתי שורות ומול 1000 חיילים חיפשו 1001. כפי שהראה מילשטיין בספריו הביאה גישה זו, בין היתר, לחשש מפני "בזבוז" הכוחות" בימים הראשונים והמכריעים של מלחמת יום כיפור האיומה. חשש זה דומה למחשבתו של בעל הון שאיננו מבין את משמעותו הרוחנית של הכסף, ומנסה להישאר עשיר על ידי אי הוצאתו של עשרו.

פילוסופיית חומר שלילית כזו היא גם שגורמת לישראל של היום לנסות ולהגביר את כוחה הפיסי אל מול האוייב. זה גם מה שמכביד כל כך על כלכלתה – הרכישה המתמדת של כלי מלחמה ואמצעים אשר לרוב אינם באים לכלל שימוש בשל ההתיישנות וההתחלפות המהירה המאפיינים את מירוץ החימוש, שלא להזכיר את הבזבוז והנזקים הנגרמים על ידי אנשים לא מקצועיים שהצבא נותן בידיהם כלים יקרים אלו.

"בתחבולות תעשה לך מלחמה" אמר החכם. במלים אחרות: "ככל שתפעל יותר במוח תזדקק פחות לכוח". השוואה עצמית לתפישתו המוטעית של האוייב תביא לך אך תבוסה

כי משהפסדת ברוח לא יסייעו לך כוחות הגוף.

אך מלוא משמעותה של מלחמת הרוח איננה דווקא בתחבולות, אף כי תחבולות הן פועל יוצר של מלחמת הרוח. מלחמת הרוח יוצאת קודם כל מהנחה שהצדק נמצא לצדך – ושימוש בעובדה זו כדי להעניק תחמושת אנרגטית לכל המעורב בפעולת המלחמה. כשיוצא החייל לקרב מזויין בידיעה שהוא צודק – שהוא הצד המוסרי במאבק – מבטיח לו הדבר את הנצחון בזכות העובדה שמודעות זו מייעלת כל פעולה קרבית שהוא עושה.

הסכנה הגדולה ביותר שישראל ניצבת לפניה היום – והאוייב המסוכן ביותר שהיא מתמודדת מולו – אינו נשק חדש או תחכום טכני שהאוייב יכול לגייס, אלא חולשת הרוח והדעת, שהיום מסוגלת להשמיט את הקרקע מתחת לרגליו של צה"ל. המטוס המתקדם ביותר של צה"ל מוגבל היום ביכולת פעולתו נגד האוייב בשל ביקורת מוסרית – והרוצחים המאיימים על גבולות הארץ לא נהנים רק ממוטיבציה שמשמעה שהם משוכנעים בצדקתם, אלא אף נעזרים בציוד וחימוש שניתנים להם מידי אומות אירופה.

את קערת המצב הזה יש להפוך על פיה: בטחון ישראל תלוי במידה שבה ניתן יהיה להשיב לתושביה של ישראל את הבטחון העצמי המוסרי שלהם ובכלל זה את אמונתם בצדקת דרכם. לא רק שעליהם לראות את האוייב הניצב מולם כפושע נתעב, אלא גם לראות את עצמם כמייצגים אנושיות שכל חפצה חיים – וכל המתנגד לה ראוי למוות.

נתונים נוספים