הומלסיות מוסרית

 

הומלסיות מוסרית

החייל הישראלי הצעיר הוא בד"כ בוגר 12 שנות לימוד ארוכות; על אף זאת, הוא מוצא את עצמו בשדה הקרב במעמד של "חסר בית" מבחינה מוסרית, כשאין בידו נשק או תחמושת רעיוניים ראויים כדי להצדיק את פעולותיו; האם זה סביר שבכל הזמן הארוך שבו בילה במערכת החינוך של מדינת ישראל הוא לא פגש אף אחד שיתן לו הדרכה מוסרית שתגרום לו לדעת שהוא צודק בפעולת המלחמה שהוא מעורב בה?

ב"אחת בודדת", סרט תעודה על צלפים צה"ליים, ששודר לאחרונה בטלויזיה הישראלית, מבטאים היוצרים את הנחיתות המוסרית של החייל הישראלי, המבצע מעשי הרג כאשר הוא "חשוף בצריח" מבחינה מוסרית – או, במלים אחרות, אין לו בסיס מוסרי חזק דיו כדי להעמידו כראוי אל מול מצפונו שלו, וקל וחומר אל מול שאלות מוסר עקרוניות שהוא אמור להתמודד עימן בתוקף תפקידו מדי יום.

התוצאה היא שהצלפים המרואיינים בסרט מתוודים על בעיות אישיות חמורות כמו ספקות ופקפוקים שיש להם עם ההוראות הקטלניות שאותן הם אמורים לבצע. הם רואים את עצמם כלא-מוסריים ואין ספק, לפחות לפי הסרט, כי הם אינם משוכנעים שההרג שביצעו היה מוצדק. "אני, ברגע מסויים, חתמתי ויתור על גן עדן" כך אומר אחד מהם בראיון מתוך הסרט. הודאה עצובה ונוראה של אדם במה שהוא מכיר כרוע שלו (לכאורה).

חיילי צה"ל – לפחות אלה שהוצגו ביצירה – הם צעירים מכדי שיהיה להם נסיון חיים רב – ובורים מכדי שיבינו פילוסופית את האתיקה העומדת מאחורי פעילותם בתחום המלחמה. בסרט נראה כי הם אינם מקבלים את הידע הנחוץ לצורך הבנת צדקתם. נשאלת, לכן, השאלה: מדוע הם אינם מקבלים זאת?

כנראה שהמערכת הפוליטית/צבאית עצמה מאמינה שהיא איננה צודקת – או, קרוב לכך, היא חוששת שבעימות שכלתני בנושא ייווצרו מצבים שבהם מסבירניה לא יצליחו להעביר את צדקת עמדת המדינה, מה שמחזיר אותנו אל האפשרות הראשונה.

אך נשאלת לגבי הסרט השאלה: האם זה באמת סרט תעודה אותנטי ואובייקטיבי או מגמתי וסובייקטיבי? האם האנשים שאותם אנו רואים, אלה המציגים תמונה של חולשה מוסרית, רגשית ושכלית, נופו בהקפדה מתוך קבוצה אנושית גדולה יותר, שבה היו גם כאלה שהם הרבה יותר חזקים מבחינות אלה, כאלה שתפיסתם המוסרית הרבה הרבה יותר מוצקה?

אני מהמר כי לחובשי הכיפות הצה"ליים – שאיש מהם לא נראה בסרט – יש הרבה פחות דילמיות מוסריות – אם בכלל – לגבי פעולות חיסול של אויבים. אך בכל מקרה, אלה שמראים לנו בסרט אינם אלא "הומלסים מוסריים", אנשים שהם כה חסרי בית ודלים מבחינה מוסרית, כה אכולי פקפוק ומוסר-כליות, שאפילו המחבל הפלשתינאי, זה המולעט במזון רעיוני דל, שטחי, הוא "בעל אחוזה" גדול ביחס אליהם; הוא, לפחות, בטוח במאה אחוזים שהוא צודק כשהוא לוקח אל הקבר אנשים, נשים וטף מן העם היהודי.

על פי הדעות, המחשבות והעמדות של הצלפים שמוצגים לפנינו בתעודה זו, ניתן להסיק גם את איכותם המוסרית הירודה של מפקדיהם ושולחיהם – אך לא פחות מכך את פגיעתה הרעה של מערכת החינוך שהולידה את חסרי ההגנה המוסרית האלה אל העולם ה"אכזר", כלומר למציאות החיצונית של המלחמה שבה עליהם להתמודד ולקחת החלטות של חיים ומוות ללא שום תחמושת רעיונית ורוחנית נגד אויביהם.

ואם נוסיף לכך גם את המערכות הנוספות התומכות בהווה בחולשה מוסרית זו, כמו התמיכה הכלכלית ביצירת התעודה הזו ובארגון אפשרויות שידורה של היצירה הזו להמוני אזרחי ישראל, אז אין פלא שאנו מפסידים כל כך במערכה על דעת הקהל העולמית. וחבל, חבל מאד שאנו משאירים בשטח שדה הקרב המוסרי צעירים שנפגעו לכל ימי חייהם מבחינת יכולת ההתבוננות שלהם במראה.

עם זאת, אל לנו לסבור שסרט התעודה הנדון מציג את תמונת מצבו הנפשי של רוב חיילי צה"ל; לאחר-הכל, העימות בין הישראלי לאויביו הוא כה ברור, שסביר שרוב חיילי צה"ל פיתחו לעצמם, לצורך שיפוט מוסרי ראוי, כושר מוסרי המבוסס על השכל הישר, מבלי לסמוך בענין זה על משרד החינוך, על ההסברה הצה"לית או על אמצעי התקשורת של השמאל.

אך אם אכן ניתן היה למצוא, גם בין הצלפים הצה"ליים, אנשים צעירים בעלי חוסן מוסרי מסוג זה, נשאלת השאלה: מדוע לא עשו זאת?

השאלה עדיין פתוחה.

 

 

נתונים נוספים