חשש מבוסס

 

חשש מבוסס

צה"ל כבי"ס ערכי

בתקשורת התפרסמה פרשת התעללות קשה של מפקדים בכירים בחטיבת "גבעתי" כנגד חיילים זוטרים. כמובן שכל המקרים שנמצאו טופלו וכל המפקדים המתעללים באו על ענשם. אך האם בכך מסתכמת או נפתרת הבעיה?

האם אין מקום לשאול איך קורה שבצה"ל, הארגון שאליו שולחים הורים את ילדיהם, ושעל קציניו הם סומכים, בעיניים עצומות, שיעשו כמיטב יכלתם למען שלומם, מתרחש זלזול כה גדול בבני אדם צעירים?

ובעיקר, האם אין מקום לחשש שמא הארגון שבמשך שנים כה רבות נתפס בעיני הציבור כארגון שעיקר תכליתו הגנה על האזרחים, הושחת על ידי הלך רוח פושע והפך לארגון שפועל כנגד כבוד האדם?

התשובה היא: כן. יש חשש – יתרה מזו, החשש מבוסס ביותר.

חשש זה מבוסס על שיטת הפעולה של צה"ל, שכל הציבור היה לה עד, עת גירשו חיילי צה"ל ממקום מגוריהם את תושבי גוש קטיף.

העדויות מתקופת הגירוש הגדול הזה הן רבות ומגוונות; בתקופה זו ראינו במו עינינו איך חיילי צה"ל מתנהגים בצורה לא אנושית כלפי אזרחי ישראל, ראינו איך הם פוגעים בזכויותיהם של יהודים חפים מפשע, וראינו אותם כשהם מצייתים לפקודות לא מוסריות בעליל.

במלים אחרות: מה שעולה מן העדויות, כדי לחזק את חששנו המבוסס בשחיתות הצה"לית, הוא שההתעללות שעלתה לכותרות מייצגת אמת-מידה התנהגותית כללית. מתצפית על התנהגותם של חיילי צה"ל עולה שההתעללות בכבוד האדם, שבאה לידי ביטוי במקרים החמורים של השפלה וזלזול שדווחו בתקשורת, איננה מייצגת מדגם ארעי אלא עקרון כולל, גישה מובנית והשקפה של קבע.

צה"ל וחייליו מושחתים. לא כולם, לא באותה מידה. אבל הילדים האלה, שנשלחו אל הצבא, אינם רק אלה שבהם מתעללים, אלא גם יוזמי ההתעללות עצמה. הם אינם עושים זאת מרוע-לב אלא מתוך הנחה שבהתעללויות אלה הם "מגבשים" רוח קרב ואחוות יחידה. ערך זה מעולם לא אומת מדעית. מה שסביר הוא שרוח הקרב ואחוות הידיעה אינן מתפתחות בזכות ההשפלה אלא למרותה.

וכל אלה המעורבים בפעולות הפוגעות בזכויות אחרים – קצינים-מפקדים או טוראים וחיילים פשוטים - היו ילדים של הורים, יוצאי משפחות תמימות, צעירים שמעולם לא חטאו, ושעל איש מהם לא היו בני משפחותיהם, קרוביהם וידידיהם, מאמינים שיתדרדרו עד כדי כך שיפגעו בבני אדם אחרים בצורה כל כך קשה.

וכנראה שגם הם עצמם לא היו מאמינים על עצמם שיגיעו לשפל המדרגה האנושי הזה שאליו הביאו אותם חיי הקסרקטין, האימונים והתביעות שנתבעו במסגרת פעילותם בצבא.

אלא שאין עלינו, על הציבור, להתפלא משחיתות זו שדבקה בחיילי צה"ל; את האלימות של איש השלטון כלפי האזרח אין אנו מכירים מהיום, אלא מהרבה לפני כן. את הזלזול הזה בזכויות, שבו אנו, האזרחים, פוגשים בישראל כמעט בכל מפגש עם איש שלטון, מלמדים בצה"ל עוד מימי הפלמ"ח. מאז נמשך הזלזול הזה, מבלי להיות מופרע, והפך לנכס צאן ברזל של "בניית האישיות" של מי שמגוייס לכוחות הבטחון של ישראל, וזה ימשיך כל עוד לא יקומו אנשי רוח ויטילו את כובד משקלם המוסרי כנגד השחתה זו.

ראיית האדם כערך נחות, ביחד עם חוסר היכולת לראות את העקרונות המוסריים המגולמים בכל יחיד אנושי, הם הערכים שהצעיר הישראלי מחונך להם על ידי בית הספר הצה"לי, מהיום הראשון של הטירונות. לא מן הנמנע הוא – ואפילו סביר – שערכי האלימות היסודית, שבהן נוקטים היום רבים בחברה הישראלית ברצותם להשיג ערך כלשהו, פותחו בצה"ל.

ערכים אלה נוצקו בחברה הישראלית בדרכים הרבות שבהן משפיעה עליה התרבות החינוכית הצה"לית, אשר, מאז קום המדינה, פועלת כעסקת חבילה מסוכנת על הפסיכולוגיה הישראלית: עסקת החבילה הזו מנצלת מאז ועד היום את ההיבט החיובי של צה"ל כדי להניף את ההיבט השלילי שבו. כך, מחד, חדרו לחברה, באמצעותו של הצבא, ערכים ברבריים, המנוגדים ליושר ולצדק – ומחד נעשה רבות וגדולות להאדרת ערכו של הגיבור הצה"לי כמגן העם. אך הכוחות הרעיוניים העצומים, אשר, במשך שנים רבות, ניצלו את רצונו הטוב של הציבור המעריץ, בצדק, את צבאו, בשל הישגיו החיוביים, פעלו נגד החברה כגיס חמישי, אשר עסק בהעלמת הפן השלילי שבו.

פן שלילי זה הוא צד הסבל הכרוך בשירות הצה"לי, שכפייתו על הציבור בחוק אחרי מלחמת השחרור, היא הצעד הראשון שבאמצעותו הושחת הציבור כולו; ההסכמה – או, במקרים רבים, אי ההתנגדות – לחוק הגיוס הכפוי, היא הצעד הראשון של פשרה עם אי המוסריות הציבורית, נושאת חיידקי ההשחתה. אחרי ההסכמה עם חוק כפיה זה, אשר ניצל את התמיכה הכללית בצה"ל, כל סוג אחר של כפיה נשמע סביר ומכך, בין היתר, הגיס החמישי של ההתעללות הפנים-צה"לית בזכויות האדם של חיילי ישראל.

ואין לצפות ממי שחונך לזלזול באדם, תוך התעללות בצלם האדם שלו, שיכבד את צלם האדם של בני אדם אחרים.

ברור שהמשרת בצה"ל רוכש, תוך כדי השירות בו, ערכים חיוביים מיוחדים – אך ביניהם הוא גם נדבק, פעמים רבות, בחיידקיה של מחלת האלימות החברתית הישראלית. לעתים, במיוחד אם הוא הגיע לשמש בתפקיד ציבורי בכיר, חיידקים אלה עלולים להתגלות בנקודה בה יביאו נזק עצום לחברה כולה – כמו, למשל, במצבי משבר מיוחדים, שבהם נבחנת החסינות המוסרית של החברה כולה.

במצבים כאלה, הסכנה הגדולה ביותר לזכויות האזרחים בחברה נובעת בדיוק מאותם בכירי ציבור ששורדים את ההליך החינוכי הצה"לי, שבאמצעותו הם מפנימים את הזלזול בערך האדם. זלזול זה, משהוחדר באמצעות רבות משיטות ה"טרטור" הנהוגות בצה"ל, איננו מבחין – כפי שישראל איננה – בין חייל לאזרח או בין אסור למותר.

חשש מבוסס

צה"ל כבי"ס ערכי

בתקשורת התפרסמה פרשת התעללות קשה של מפקדים בכירים בחטיבת "גבעתי" כנגד חיילים זוטרים. כמובן שכל המקרים שנמצאו טופלו וכל המפקדים המתעללים באו על ענשם. אך האם בכך מסתכמת או נפתרת הבעיה?

האם אין מקום לשאול איך קורה שבצה"ל, הארגון שאליו שולחים הורים את ילדיהם, ושעל קציניו הם סומכים, בעיניים עצומות, שיעשו כמיטב יכלתם למען שלומם, מתרחש זלזול כה גדול בבני אדם צעירים?

ובעיקר, האם אין מקום לחשש שמא הארגון שבמשך שנים כה רבות נתפס בעיני הציבור כארגון שעיקר תכליתו הגנה על האזרחים, הושחת על ידי הלך רוח פושע והפך לארגון שפועל כנגד כבוד האדם?

התשובה היא: כן. יש חשש – יתרה מזו, החשש מבוסס ביותר.

חשש זה מבוסס על שיטת הפעולה של צה"ל, שכל הציבור היה לה עד, עת גירשו חיילי צה"ל ממקום מגוריהם את תושבי גוש קטיף.

העדויות מתקופת הגירוש הגדול הזה הן רבות ומגוונות; בתקופה זו ראינו במו עינינו איך חיילי צה"ל מתנהגים בצורה לא אנושית כלפי אזרחי ישראל, ראינו איך הם פוגעים בזכויותיהם של יהודים חפים מפשע, וראינו אותם כשהם מצייתים לפקודות לא מוסריות בעליל.

במלים אחרות: מה שעולה מן העדויות, כדי לחזק את חששנו המבוסס בשחיתות הצה"לית, הוא שההתעללות שעלתה לכותרות מייצגת אמת-מידה התנהגותית כללית. מתצפית על התנהגותם של חיילי צה"ל עולה שההתעללות בכבוד האדם, שבאה לידי ביטוי במקרים החמורים של השפלה וזלזול שדווחו בתקשורת, איננה מייצגת מדגם ארעי אלא עקרון כולל, גישה מובנית והשקפה של קבע.

צה"ל וחייליו מושחתים. לא כולם, לא באותה מידה. אבל הילדים האלה, שנשלחו אל הצבא, אינם רק אלה שבהם מתעללים, אלא גם יוזמי ההתעללות עצמה. הם אינם עושים זאת מרוע-לב אלא מתוך הנחה שבהתעללויות אלה הם "מגבשים" רוח קרב ואחוות יחידה. ערך זה מעולם לא אומת מדעית. מה שסביר הוא שרוח הקרב ואחוות הידיעה אינן מתפתחות בזכות ההשפלה אלא למרותה.

וכל אלה המעורבים בפעולות הפוגעות בזכויות אחרים – קצינים-מפקדים או טוראים וחיילים פשוטים - היו ילדים של הורים, יוצאי משפחות תמימות, צעירים שמעולם לא חטאו, ושעל איש מהם לא היו בני משפחותיהם, קרוביהם וידידיהם, מאמינים שיתדרדרו עד כדי כך שיפגעו בבני אדם אחרים בצורה כל כך קשה.

וכנראה שגם הם עצמם לא היו מאמינים על עצמם שיגיעו לשפל המדרגה האנושי הזה שאליו הביאו אותם חיי הקסרקטין, האימונים והתביעות שנתבעו במסגרת פעילותם בצבא.

אלא שאין עלינו, על הציבור, להתפלא משחיתות זו שדבקה בחיילי צה"ל; את האלימות של איש השלטון כלפי האזרח אין אנו מכירים מהיום, אלא מהרבה לפני כן. את הזלזול הזה בזכויות, שבו אנו, האזרחים, פוגשים בישראל כמעט בכל מפגש עם איש שלטון, מלמדים בצה"ל עוד מימי הפלמ"ח. מאז נמשך הזלזול הזה, מבלי להיות מופרע, והפך לנכס צאן ברזל של "בניית האישיות" של מי שמגוייס לכוחות הבטחון של ישראל, וזה ימשיך כל עוד לא יקומו אנשי רוח ויטילו את כובד משקלם המוסרי כנגד השחתה זו.

ראיית האדם כערך נחות, ביחד עם חוסר היכולת לראות את העקרונות המוסריים המגולמים בכל יחיד אנושי, הם הערכים שהצעיר הישראלי מחונך להם על ידי בית הספר הצה"לי, מהיום הראשון של הטירונות. לא מן הנמנע הוא – ואפילו סביר – שערכי האלימות היסודית, שבהן נוקטים היום רבים בחברה הישראלית ברצותם להשיג ערך כלשהו, פותחו בצה"ל.

ערכים אלה נוצקו בחברה הישראלית בדרכים הרבות שבהן משפיעה עליה התרבות החינוכית הצה"לית, אשר, מאז קום המדינה, פועלת כעסקת חבילה מסוכנת על הפסיכולוגיה הישראלית: עסקת החבילה הזו מנצלת מאז ועד היום את ההיבט החיובי של צה"ל כדי להניף את ההיבט השלילי שבו. כך, מחד, חדרו לחברה, באמצעותו של הצבא, ערכים ברבריים, המנוגדים ליושר ולצדק – ומחד נעשה רבות וגדולות להאדרת ערכו של הגיבור הצה"לי כמגן העם. אך הכוחות הרעיוניים העצומים, אשר, במשך שנים רבות, ניצלו את רצונו הטוב של הציבור המעריץ, בצדק, את צבאו, בשל הישגיו החיוביים, פעלו נגד החברה כגיס חמישי, אשר עסק בהעלמת הפן השלילי שבו.

פן שלילי זה הוא צד הסבל הכרוך בשירות הצה"לי, שכפייתו על הציבור בחוק אחרי מלחמת השחרור, היא הצעד הראשון שבאמצעותו הושחת הציבור כולו; ההסכמה – או, במקרים רבים, אי ההתנגדות – לחוק הגיוס הכפוי, היא הצעד הראשון של פשרה עם אי המוסריות הציבורית, נושאת חיידקי ההשחתה. אחרי ההסכמה עם חוק כפיה זה, אשר ניצל את התמיכה הכללית בצה"ל, כל סוג אחר של כפיה נשמע סביר ומכך, בין היתר, הגיס החמישי של ההתעללות הפנים-צה"לית בזכויות האדם של חיילי ישראל.

ואין לצפות ממי שחונך לזלזול באדם, תוך התעללות בצלם האדם שלו, שיכבד את צלם האדם של בני אדם אחרים.

ברור שהמשרת בצה"ל רוכש, תוך כדי השירות בו, ערכים חיוביים מיוחדים – אך ביניהם הוא גם נדבק, פעמים רבות, בחיידקיה של מחלת האלימות החברתית הישראלית. לעתים, במיוחד אם הוא הגיע לשמש בתפקיד ציבורי בכיר, חיידקים אלה עלולים להתגלות בנקודה בה יביאו נזק עצום לחברה כולה – כמו, למשל, במצבי משבר מיוחדים, שבהם נבחנת החסינות המוסרית של החברה כולה.

במצבים כאלה, הסכנה הגדולה ביותר לזכויות האזרחים בחברה נובעת בדיוק מאותם בכירי ציבור ששורדים את ההליך החינוכי הצה"לי, שבאמצעותו הם מפנימים את הזלזול בערך האדם. זלזול זה, משהוחדר באמצעות רבות משיטות ה"טרטור" הנהוגות בצה"ל, איננו מבחין – כפי שישראל איננה – בין חייל לאזרח או בין אסור למותר.

נתונים נוספים