כמות ואיכות

כמות ואיכות

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היה צה"ל אחראי לפעולות יזומות רבות שבהן יצאו חייליו להתקפה על בסיסי צבא האויב מעבר לגבול מבלי שנזקקו להצדקה מקומית, כמו זו שנדרש היום צה"ל לספק לכל מתקפה רצינית שלו. אך בצד העובדה המכאיבה שהיום אין די הצדקה להשמדת האויב בכך שהוא מאיים על חיי אזרחי ישראל, מעלים חלק מהוגי השמאל גם התנגדות לפעולה צה"לית בשמם של ערכים כמו שמירה על חיי חיילי צה"ל.

בראיון רדיו שנתן הסופר עמוס עוז לפני מספר ימים הוא הביע התנגדות עזה לרעיון הכניסה של צה"ל לעזה כתגובה לירי הפלשתיני על שדרות. הנימוק הראשי שבו בחר כדי להגן על עמדתו היה שמספר ההרוגים ביום אחד של מתקפה כזו יכול להיות גדול יותר מכל ההרוגים שהיו לישראל במשך "שבע שנות הקסאם", שלא לדבר על כמות הנפגעים שתהיה מאוחר יותר לכוח התוקף. אך טיעון זה, המבוסס על השוואת מספרי נפגעים, נשמע רציונלי לחלוטין רק לחשיבה מטריאליסטית, המתמקדת בהיבט החומרי של המציאות. כשהוא נשמע מפיו של מי שנחשב היום לאחד מאנשי הרוח הראשיים של השמאל, אין הוא אלא הודאה בצורת החשיבה וההערכה האופייניות למחנה השמאל, הקובעת על פי ההיבט הכמותי את ערך הפעולה, כאילו זה הדבר החשוב ביותר בהקשר.

בהערכה הכמותית אין מקום לחשיבה הנוגעת באיכות – כמו, למשל, לשאלת הצדק שבמהלך צבאי. חשיבה מטריאליסטית אינה מזהה את תחושת הצדק כבעלת משמעות מעשית – כמה שיש בה כדי לקבוע את הצלחתו של קרב לפחות כמו כל כלי נשק אחר. התפישה החומרנית גם אינה מתייחסת לשאלות כמו ההשלכות של משמעותה הפסיכולוגית של אי תגובה לאלימות על המשך המלחמה.

בהקשר זה, לא מן הנמנע הוא שאחד הגורמים למותם של המאות והאלפים בסכסוך הכולל במזרח התיכון הוא דווקא המדיניות שבה נקטה ישראל מאז מלחמת ששת הימים – מדיניות של הבלגה והעדפת שקט כמעט בכל מחיר על פני השבת מלחמה שערה. ולא מן הנמנע הוא ששובם של חיילי צה"ל לבסיסם לאחר כל קרב מאז שנת 67 – במקום לחשוב על נצחון מלא על האויב וכיבוש ארצו - היה בין הסיבות הראשיות לכך שהערבים מצאו לנכון להמשיך בסכסוך הארוך עם ישראל מבלי לסיים אותו עד היום.

כבר בשנת 67 שגתה ישראל בכך שאיפשרה לראשי מדינות ערב שהתקיפוה להמשיך ולכהן בתפקידיהם, ליזום מלחמות "פיצוי" על תבוסתם (כמו מלחמת ההתשה) ובכלל, לא לפצות בדרך כלשהי את מדינת ישראל על הנזקים שגרמו לה. במקרה של מצרים במיוחד איפשרה מדיניותה של ישראל את אסון מלחמת אוקטובר שהכשיר את הקרקע להסכם שלום חסר חוט שדרה, המכיל סתירה פנימית: בהסכם זה, שבו נגזר על ישראל לפצות את מצרים, אויבתה הפושעת ביותר, בערכים עתירי משאבים ובחיסול ההתיישבות בסיני, לא התחייבה מצרים לדבר זולת להפסקת אש רעועה הנמצאת מאז ועד היום בסימן שאלה לאור הדרכים הרבות שבהן פועלת מצרים נגד עניניה של ישראל.

אך מבחינת רבים מהווה הסכם השלום עם מצרים סיפור הצלחה בשל העובדה שלא הופר מבחינה צבאית. גם במקרה זה נמדד ה"שלום" עם האוייב לא בשיתוף פעולה אמיתי אלא רק בעובדה שהמצרים מנהלים הפסקת אש (שלמעשה איננה אלא מלחמה קרה). אך מה ששולט בפוליטיקה הישראלית מזה שני דורות לפחות הוא הגדרת מטרות לא במונחים של צדק אלא במונחים של שקט – מה שנתפס על ידי העכשוויסטים שבמנהלי מדיניות ישראל כגישה פרגמטית - ובהתאמה לכך מובן כל הסכם שלום עם האויב כפסק זמן במלחמה. העובדה שכמעט ולא קיים בהסכמי השלום עם מצרים וירדן תוכן ממשי של שום בין עמים זולת אי לוחמה איננה פוגעת בהבנת השמאל את משמעותו השקרית הזו של מושג השלום. וכך, גם כאשר מופרת הפסקת האש והופכת למתקפה, אין הוזי השלום מתעוררים מחלומם; גישה זו הגיעה לשיאה בהסכם שערכה ישראל עם ערפאת, שגם הפרותיו הגסות והפיכתו למלחמה פעילה לא שכנעו עדיין את התומכים בו מלהסיר את תמיכתם בשקר. הסיבה לכך היא שמבחינתם, משמעות קיומו הרשמי של שלום בין העמים אומרת פחות קרבנות מאשר מצב מוצהר של מלחמה - ושוב מנצחת הכמות את האיכות.

כי ההצהרה התומכת ברוב – כלומר בכמות אנושית – היא, למעשה, אלילו של השמאל ועל פיו ישק דבר. מבחינתו אין לאיכות ההחלטות – לעקרונות של צדק ואמת ולהשלכותיהם – די משקל כדי להתחשב בו. תמצית תפישתו המדינית של השמאל מתבטאת בכך שהרוב רשאי לקבוע את קיומה של כל סוג של עוולה – וכדי להגיע להישג הזה כל תרגיל הטעיה או רמיה לגיטימי, כמו דרך העמותות הפתלתלה שבה הגיע אהוד ברק לשלטון או כפי שהחלטת רוב מפוקפקת חרצה את גורלם של מתיישבי גוש קטיף.

בתמיכה ללא סייג שמעניק השמאל לכמות על פני האיכות, הוא יוצא, למעשה, כנגד הסטוריה אנושית ארוכה של התפתחות תרבותית, שבה מי שקובע את טיב ההתפתחות והקידמה הוא תמיד כוח חלוץ, השייך, מטבע הדברים, למיעוט. כל צעד משמעותי שעשה האדם עלי אדמות מתחיל מהכרת מיעוט המנוגדת לרוב ומקודמת באמצעות קבוצה קטנה של תומכים, הרואים בדרך זו את הצדק. אם היו דרכי האנושות נקבעות על פי הרוב, היתה התרבות כולה נידונה לנסיגה כללית לרמת מה שנפוץ ביותר במקום למה שטוב יותר.

התירוץ העכשווי של תמיכה בכמות הוא הדמוקרטיה. בשמה של זו הפך שלטון העם לשלטון הרוב והכמות, כאליל שעל פיו ישק כל דבר והחליפה בכס שליטתם את הצדק, ההגיון והאמת; בשמה של השיטה הדמוקרטית נהפך כוחו הכמותי הרב יותר של ההמון הנבער (ממילא) לכוח מדיני קובע – אך השמאל המדיני, שיודע לאיזה מספר אנושי הוא נדרש בכל מהלך שלו, למד גם את ההליכים שבהם החלטתו של דיקטטור מקומי תיחשב לביטוי של הרוב כמו, למשל, בהחלטות בג"צ, שבהן די לו בהחלטת יחיד או מיעוט.

בהתאם לתפישה הכמותית, מה שחשוב הוא לא מי צודק אלא מה מספר האנשים המעורב. כפי ששיקולים של מספר קרבנות הם הקובעים את הצדקתו של קרב, קובעים שיקולים של מספר מצביעים את הצדקתו של כל מהלך בחברה השבויה במלכודת פקידות הרוב. הפוליטיקאי הישראלי של היום אינו חושב במונחים של צדק אלא מעריך מהלכים בהתאם לכמות האנשים שלהם הוא נדרש בכל אחד משלבי ההצבעה בדרך לישומם. הרעיון העתיק של "עשה לפי הטוב ולא לפי הרוב" רחוק מהבנתו – ולכך כפופה גם איכות החלטותיו.

בעולמנו, שבו שליטים המספרים, זכויות המיעוט הם בגדר של סיסמה ריקה מתוכן, כי זכויות אלה אינן מכובדות על ידי המשטרים הדמוקרטיים הנשענים על החלטות רוב. אלה קובעות את מגמות הפוליטיקה הכללית לפי דעת הקהל וזו נמדדת אף היא בהתאם למגמתם של המספרים הגדולים של בני אדם באוכלוסיה. במיוחד על רקע העובדה שהפוליטיקאים עסוקים בבדיקה מתמדת של יציבותם בהתאם למשאלי דעת קהל, יש לרוב המספרי מעמד של דעה קובעת.

נתונים נוספים