מחירו של גיוס החובה

 

מחירו של גיוס החובה

כמה עולה לעם ישראל חוק רע?

משמעות חוקי העריצות הישראלית

קיומו, במדינת ישראל, של חוק כפייתי כמו חוק גיוס החובה, הופך אותה מבחינה מעשית לעריצות. כל עוד יש במדינת ישראל חוקי כפיה מסוג זה אין היא יכולה לשאת בתואר "מדינה חופשית" ולפיכך אין גם מה לדבר בה על קיומו של צדק. בין חוקי השיעבוד הקיימים במדינת ישראל, אשר באמצעותם מחזיק השלטון כטוב בעיניו באזרחיו ופוגע בזכויותיהם, יש לחוק גיוס החובה מקום של אי כבוד. קשה עד כדי בלתי אפשרי הדבר לאמוד את המחיר שגבה חוק זה מישראל במטבע של חיי אדם – ואמדן זה רק מתחיל במספר חייהם של החיילים אשר מצאו את מותם במסגרת צה"ל ללא קשר למלחמה.

מאז קום המדינה מוגן מעמדו של צה"ל בחברה הישראלית מפני כל ביקורת ענינית על ידי חומה רגשית של התנגדות בלתי תבונית ההודפת כל נסיון להתעמת בדרך מציאותית עם הכשלים המעורבים בדרך פעולתו. כתוצאה מכך אין איש חולק על המשאבים העצומים שפרה קדושה זו יונקת מעטיני הכלכלה המקומית הרזה ועתירת הקשיים, על הערצת הגיבורים וכבוד המלכים שמהם נהנים בכירי לובשי המדים או על הבוז שלו זוכה כל מי שאיננו חייל ו/או לא היה כזה תחת הכותרת "משתמט". חלק ממערך הגנה זה על צבא ההגנה לישראל מתבטא בחסינותם המשוריינת של החוקים שעליהם הוא מבוסס, המאפשרים לו לגרום חלק גדול מהנזקים שנגרמים על ידו לאזרחי ישראל.

בעצם קיומו של חוק גיוס החובה, המטשטש בתודעת הציבור את העובדה שרבים מחיילי צה"ל משרתים בצבא מרצון והיו, ללא ספק, מתנדבים מבחירתם לשירות זה, נעלמת מהציבור משמעות היותו חלק ממה שפוגע בהיותה של ישראל מדינה חופשית. העובדה שיש בנמצא חוק המחייב את אזרחי המדינה להתגייס בין אם הם בוחרים בכך ובין אם לאו, מקבעת, מאז נחקק, בתודעת הציבור כי העריצות היא הדרך הנכונה לניהול חברה. בנוסף לכך מסייע, למעשה, חוק זה לשלטון לא רק להעלים את תרומתם היחידאית של המתנדבים הגיבורים, אשר בוחרים לצאת אל מול הסכנה, אלא גם להשתמש בחיילי צה"ל בניגוד לרצונם ונגד עניניו של העם, כאשר אלה מנוגדים למדיניותו.

בשל תרומתו הבלתי מעורערת של צה"ל לבטחונו של העם היושב בציון ולפיכך בשל אהדתה הטבעית של החברה למגיניה לא רק שקיומו של גיוס החובה נתפס – אם בכלל - כשולי ביחס, אלא שכל מי שאינו משרת בצה"ל נתפס בישראל כ"משתמט" וכמי שמחויב להסביר עובדה זו. היותה של ישראל במצב מלחמה מאז קומה הופך את צה"ל בעיני הציבור להכרח מציאותי כה חיוני, עד שעל אף כמה מכשלונותיו הגדולים והמחדלים הברורים שבוצעו במסגרתו בהסטוריה של מדינת ישראל אין אזרחי ישראל מוצאים לנכון לבקר את התנהלות מפקדיו ובכלל נמנעים מלשלול את פעולותיו גם אם וכאשר ברור שיש פער בינן לבין צרכיו החיוניים של בטחון ישראל. בהקשר זה מפתיע עד כמה אין רבים מאזרחי ישראל מודעים לכך שקיומו של חוק מסוג גיוס החובה – ביחד עם רבים מחוקי הכפיה האחרים הקיימים במדינה – הוא המבטא את היותה של ישראל מדינה עריצה.

המדינה כאויב אזרחיה

כמו כל חוק הפוגע בזכות החופש האנושי, גם קיומו בישראל של גיוס החובה מהווה עוול נורא לא רק בשל הסבל שהוא גורם לרבים מאלה שאותם הוא מחייב לשנים של פעולה שלא בחרו בה אלא בשל עצם היותו של שיעבוד האדם הישראלי מלחמה שהוכרזה עליו נגד המשטר, אשר חוברת למעשה לזו של אויביה המוצהרים של ישראל, שבהם אמור צה"ל להילחם ומפניהם הוא אמור להגן על האזרח. בנוסף לכך, כשלי הניהול הידועים של הפיקוד הצה"לי את הצבא, שחייליו כפויים למלא את הוראותיו, מטילים עליו, למעשה, את האחריות לנזקים שנגרמים להם וגם את האחריות לשפיכת דמם גם אם וכאשר הם נהרגים בידי אויב חיצוני, שכן הם הובלו כעבדים למקומות שבהם מצאו את מותם.

עובדה היא כי חיילי צה"ל הם אויבים בכוח של אזרחי ישראל, שכן הם מופעלים נגדם ברבים מההקשרים שבהם הדבר תואם את מטרות השלטון. בו בזמן ברור שחייהם אינם מהווים ערך עליון בעיני שליטי ישראל. זה האחרון איננו רעיון תלוש, תוצר של ספקולציה לוגית, אלא עובדה מעשית המתבטאת לאורך שנים רבות – ובשנים האחרונות יותר ויותר. דבר זה מתבטא בכך שבצד העובדה שצה"ל מופעל פעמים רבות נגד עניני אזרחיה של ישראל ואף משמש זרוע ביצועית של מדיניות שלטונית המנוגדת לא אחת לכוונותיהם, רצונם ובחירתם, הרי שההוראות שמקבלים לא פעם חיילי צה"ל לפעול הן נגד ההתיישבות היהודית והן מול האויב הערבי מצביעות על כך שאין הגנת חייהם מהווה את הערך העליון, וכי חשוב יותר להנהגה הפוליטית להיראות טוב בעולם מאשר לשמור על חיי חיילי צה"ל.

מבחינה מציאותית, הטלת משטר של עבדות על בני אדם חופשיים איננו יכול שלא להתבטא ברצונם למרוד בשליטיהם ובתסכול קשה אם אין הדבר עולה בידם. בתסכול זה יש כדי להסביר הן את המספר הגדול של ההתאבדויות בצה"ל והן את הדרך שבה מסתיימים רבים מהאירועים הקרביים שמנהל צה"ל; בשנים האחרונות מבחינים אזרחי ישראל בשינוי הולך וגדל בהתנהגותם של חיילי צה"ל בשדה הקרב. שינוי זה מתבטא בכך שהחשש לחיי החייל הלוחם הופך לערך עליון לגבי הפיקוד, המתנהג כאילו מטרתה של המלחמה איננה נצחון על האויב אלא שמירה על החייל מפני פגיעה. צורת קביעה זו של מטרות הלחימה, המחלישה את הצבא, נובעת ישירות מעלייתה, עם השנים, של מודעות הפיקוד לביקורת הציבורית המופנית כלפי ניהולו הלקוי של הצבא את המלחמות וגדילת מספר אבידותיו.

אך קיימת טעות חמורה של הפיקוד בהבנת מניעיו של הציבור בנושא זה; למעשה, אין הציבור רואה את השמירה על החייל כערך עליון, המתיר לסכן למען חייו את חייהם של חיילים אחרים וקל וחומר שלא לסכן בשל הסכנה של היפגעות חייל את גורלו של קרב שלם, כאמור לעיל, כפי שקורה רבות בצה"ל של העידן האחרון, שבו גוברים שיקולים פוליטיים משניים על המטרות הראשיות שלהן מכוונים החיילים.

אזרחי ישראל אינם טפשים וגם לא מטורפים. הם מודעים לסיכונים המציאותיים שקיימים במלחמה ולסכנה הנשקפת לחייל הישראלי מצד האויב. מודעות זו שלהם איננה מבלבלת בין האויב שמעבר לגבול לבין האויב מבית. בזמן שהדרך להתמודד עם הראשון היא כוחנית בלבד בשל אי היותו פתוח לכל דרך עימות אחר, יש לערער על "זכותו" של השלטון המקומי לסכן את חיילי צה"ל למען מטרותיו שלו. מטרות אלה, המנוגדות לאלה של האזרח הישראלי, מכוונות לויתור, פשרה וכניעה במקום לנצחון, בשל הלחצים הפוליטיים שמופעלים על ישראל מבית ומחוץ. אחת הסיבות לכך שישראל התדרדרה למצב שבו אלה הן מטרותיה אל מול האויב היא חוסר היכולת להילחם באויב בדרך חסרת פשרות של לחימה המוכנה לשאת בכל מחיר שתידרש לשלם בשדה הקרב. חוסר יכולת זו נגרם, בין היתר, בשל מודעותו של השלטון – והפיקוד המיישם את מדיניותו – לכך שבהפעלתו של צבא עבדים יש משום בעיה מוסרית.

בעיה מוסרית זו נגרמת מכך שאדם בריא – ואין ספק שיש בשלטון הישראלי, עריץ ככל שיהיה, לא מעטים כאלה – יודע כי אין זה מוסרי שאדם אחד יסכן את חייו של אדם אחר בניגוד לרצונו. ברמת מודעות כלשהי, שכנראה איננה ברורה גם לו לחלוטין, מהסס המפקד הצה"לי לשלוח אל מותם אנשים צעירים רק בתוקף פקודה. דבר זה רק מתחזק בשנים האחרונות עם עליית אי הבהירות הקיימת בישראל לגבי צדקת המלחמה והכרחיותה.

אך היה הדבר שונה לחלוטין אם היתה ישראל מדינה חופשית באמת, שבה היו כל חיילי צה"ל אנשים חופשיים. במקרה כזה, שבו היה הצבא כולו יחידת התנדבות אחת גדולה – כמו בכל מפעל אנושי משותף הראוי לשמו – היו חיילי צה"ל פועלים ולוחמים על בסיס בחירתם. משמעות הדבר היתה ראשית כל מניעה מראש של קיום סוגיה מוסרית של שליחת אנשים צעירים לסכנה ולמוות אפשרי בניגוד לבחירתם. אם וכאשר כל חיילי צה"ל הנלחמים באויב היו עושים זאת מרצון, היו נפתחות דרכים רבות לפעולות צבאיות שאינן קיימות היום, כמו הקמת יחידות צבאיות מיוחדות למשימות כמו שחרורם של שבויים או חיסולם של מנהיגי האויב, שאינן אפשריות היום מסיבות פוליטיות.

פעולות מוסריות מסוג זה, אשר נתפסות בחברה של ימינו כפעולות שאינן יאות למדינה מאורגנת – על אף שישראל לא נמנעה מלהפעילן בעבר נגד ראשי הטרור בעולם - אינן נתפסות היום כברות ביצוע מבחינות פוליטיות הקשורות במילכודה של ישראל במוסכמות בינלאומיות הכובלות את ידיה. כך יוצא שאחד המחירים הגבוהים שמשלמת ישראל על הנוחיות השלטונית של החזקה בצבא הסר למשמעתה, שאותו היא יכולה להפעיל נגד אזרחיה, היא סירוס יכולת ההפעלה החופשית שלו נגד אויביה. בנוסף לכך, אם היתה מדינת ישראל מאפשרת את קיומן של פעולות קרביות המבוססות על יוזמה פרטית מלאה, היא היתה מהווה כר נוח להקמתן של יחידות לחימה התנדבותיות שהיו מתאפיינות ביעילות הביצועית של המגזר הפרטי, שהיה מיושם לתחום הבטחון ומאפשר הגנה מלאה על חיי אזרחי המדינה אל מול תוקפנות מהסוג שמופעל מעזה או מלבנון.

בדור האחרון התהפכו היוצרות ודווקא ארגוני הטרור הערביים, שמקורן בדיקטטורות ובמדינות שאינן מכבדות את זכויות האדם ובמיוחד לא את זכותו לחופש, הצליחו ליזום ולבצע ברחבי העולם פעולות המבוססות על יוזמה פרטית של מעטים ביחס, אשר זכו להשיג את תשומת לבה של הקהילה העולמית. מאידך דווקא ישראל, בעלת הפוטנציאל החופשי, התדרדרה למצב שבו עיקר מאמציה הפוליטיים הושקעו במלחמה נגד אויבים-לכאורה מבית – המתיישבים היהודיים. כך קרה שבמלאה את המוסכמה של "התנהגות פוליטית ראויה" ביישומה למדיניות הבטחון החיצוני הביאה ישראל את עצמה מבחינה פוליטית ל"יישור קו" מוסרי עם עריצויות כמו ארצות ערב וכאלה הקיימות בדרום אמריקה. כמוהן מסכימה ישראל להתנהג כעריצות, כלומר לכפות בכוח הזרוע את החלטות שליטיה על חייליה ואזרחיה. צחוק הגורל הוא שבזמן שבשל היותה של ישראל חופשית יחסית לשכנותיה הרי שמצד הקהילה הבינלאומית אסור לה לפעול להגנת עצמה מבלי לספוג ביקורת קשה מצד העולם (ראה מקרה המשט לעזה) ודווקא המדינות העריצות ביותר בעולם – וזה כולל את מדינות ערב – זוכות לכבוד, שמתבטא בנסיונות פיוס מצד העולם המערבי ואינן מוקעות כלל על הדיכוי שהן מפעילות. ואינן ולפיכך נאסר עליה להפסיק את תמיכתה באויבותיה כתגובה לפעולות המלחמה שלהן. כאזרחי ישראל שומה עלינו לראות באבסורד זה רמז חיובי: שאולי עוד לא מאוחר מדי עבור ישראל להיות חופשית.

 

נתונים נוספים