מחירו של גיוס החובה ב

 

מחירו של גיוס החובה ב

על התשובה שבגוף השאלה

בגלל העובדה שהשירות בצה"ל נעשה על ידי ישראלים רבים מרצון, בנוסף להכרח המציאותי שיש במלחמה נגד האויב, אין הישראלי – כולל הפוליטיקאים – מבחין בהיקף הנזק הנגרם לחברה הישראלית בשל חובת שירות זה. נזק זה מתבטא בכמה צורות, שאחת מהן היא תופעת התאבדותם של חיילים בצבא, המתרחשת בשורותיו במשך כל שנות קיום המדינה. על אף נסיונות להמעיט בערך או חשיבות הדבר, יש סימנים רבים המצביעים על כך שמוות מיותר זה אינו נחלתם של אנשים קטנים או חדלי אישים; באחד המאמרים שנתפרסמו בנושא זה ברשת החופשית נכתב כי "תופעת ההתאבדות שכיחה יותר בקרב אנשים צעירים, מתבגרים ובמיוחד כאלה שהם בעלי נפש רגישה ויצירתית. סטטיסטיקת המתאבדים מתייחסת לרוב לנסיונות "מוצלחים" בלבד, כלומר למקרים שהסתיימו במוות. אבל רוב הטיפול בתופעה נעשה למניעת נסיונות התאבדות, בעקבות "כשלונות" קודמים." מדברים אלה ניתן להבין כי בעיני הכותבים מדובר בענין של "סטטיסטיקה" לא נעימה, אך יש באיבחון היות החיילים המתאבדים "...כאלה שהם בעלי נפש רגישה ויצירתית" משום רמז, הכרה והודאה עקיפה בכך שהעריצות הישראלית פוגעת באמצעות השירות הכפוי בבניה הטובים ביותר.

עובדתית, חושף גיוס החובה את המתגייסים לצה"ל ראשית לכל לחוויה של עבדות, שבה שומה עליהם למלא את הוראותיהם של בני אדם זרים להם, המתנהגים אליהם כאילו היו אדוניהם. בשל חיוניות החופש לאדם, אומרת חוויה מסוג זה סבל נפשי הגדול ביחס ישר לחשיבות החופש לנפש היחיד. ואף כי חסינותו ובריאותו של האזרח הישראלי מגינים עליו מפני ההשלכות הטראומטיות של השירות הכפוי בצה"ל, במיוחד אם הוא רואה לנגד עיניו את התועלת הגדולה שמביא שירותו בהקשר של ה"תמונה הגדולה", אין דבר זה נכון לגבי כלל הצעירים המגויסים לצבא; למעשה, גם רבים מאלה המצליחים לעבור את "כור ההיתוך" הצה"לי ויוצאים ממנו ללא פגע נראה לעין נושאים ממנו צלקות עד סוף ימיהם, שחלקם מתבטא בנשיאתם את חיידקיה של מגיפת העריצות לכל חייהם ולכל החברה.

אך כל זה מתגמד לעומת העוול שעושה הגיוס הכפוי לאלה שאינם מצליחים להחזיק בו מעמד מבחינה נפשית ומגיעים למצב שבו הם נוטלים את חייהם בעצמם. לא רבים בציבור הישראלי מודעים כלל לכך שהחיילים המתאבדים של צה"ל, מהווים את אחת מסיבות המוות הגדולות בצבא – ויש שנים רבות שבהן גדול מספר החיילים השולחים יד בנפשם ממספרם של אלה המאבדים את חייהם בפעולות מבצעיות מידי האויב, שלא לדבר על תאונות אימונים. למעשה מאז קום המדינה נרשם מקרה של התאבדות של חייל כמעט כל שבוע או שבועיים, גם בתקופות שבהן אין כל מלחמה וכאמור לעיל מתקרב מספר החיילים המתאבדים לזה של הנופלים בשדה הקרב.

קשר השתיקה

לא מקרית היא העובדה שהציבור אינו עוסק בבעיה ואינו מודע לה; בנושא זה קיים קשר של שתיקה המונע מהאמת להגיע לכלל האוכלוסיה בישראל, כשהוא מופעל על ידי הפיקוד הגבוה ומוסדות השלטון המסתירים את העובדות מהציבור. הסוציולוג סגן אלוף במיל' שמואל יאנה אמר כי "קשר שתיקה" זה הוא הגורם לכך שצה"ל משלים בפועל עם "מנת דם," כהגדרתו, של כ40-30- חיילים שמתאבדים בכל שנה. הוא מסביר גם כי "לצה"ל נוח שדיווחים על מקרי התאבדויות אינם מתפרסמים. המשפחות של המתאבדים, מצדן, מתקשות לעכל את האסון ומעדיפות במקרים רבים להיאחז באפשרות התיאורטית שצה"ל מציג להם בשלב ראשוני של החקירה, שלפיה מדובר ב'פליטת כדור' כתוצאה מ'תאונת נשק.' התקשורת משתפת פעולה עם הדבר כי כשהיא לומדת על מקרי התאבדות מדיווחים שאינם מגיעים ישירות מצה"ל, היא מקבלת את ההנחה שעצם פרסומם של מקרי התאבדות עלול לעודד התאבדויות נוספות, ולכן אינה מבליטה את הנושא. בשורה התחתונה, התוצאה של קשר שתיקה זה היא שהיקף ההתאבדויות בצה"ל לאורך שנים איננו יורד.

לרוב נעשים בצה"ל נסיונות להבין ולפתור את הבעיה מנקודת מבט פסיכולוגית, על יסוד ההנחה שלחייל המתאבד יש בעיה נפשית. הדבר תואם את צורת הטיפול בנושא על ידי צה"ל, המצביעה על קיומה של גישה פרגמטית במגמתו, המכוונת לפתור את הבעיה ברמת הענפים במקום ברמת השרשים. דוגמאות לכך הן רבות: הפרופ' הנורווגי לארס מהלום, שהיה מיוזמי התוכנית נגד התאבדויות בצבא ארצו הגיע לישראל ביוזמתו של פרופ' ישראל אורבך, שהסביר כי גם בתחום זה לא סיפק צה"ל עדויות לראיית הנושא כבעל חשיבות: "בכירים בצה"ל לא ממש התעניינו באפשרות לפגוש אותו, למרות שהוא רצה מאוד לעזור." קצין בכיר ממערך בריאות הנפש בצה"ל אמר כי הוא נכח בהרצאה של הפרופסור הנורווגי ואף למד ממנה. "אבל יש הבדלים גדולים בין הצבאות," הוא אומר, "משום שבנורווגיה הוחלט ש30- אחוז מהצעירים לא יתגייסו לצבא בכלל. אצלנו אין את הפריבילגיה הזו".

בשלב מסוים ערך מי שהיה סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, דיון מיוחד בנושא, שבעקבותיו התקבלו שורה של החלטות ליישום בתוך שלושה חודשים. המגמה היתה להעביר מידע רפואי, שהיה חסוי עד כה, לידיעת המפקדים, אם הדבר יסייע בצמצום הסיכון להתאבדות. בנוסף לכך עושה הצבא מאמצים בתחומי הכשרה של מפקדים בכל הקורסים כדי שיוכלו לגלות סימנים שמעידים על נטייה לאובדנות מצד חיילים. הנסיון לצמצום ההתאבדויות בצה"ל, הכוללות טירונים וקצינים גם יחד, נמשך שנים על גבי שנים.

יושב ראש ארגון יד לבנים, אלי בן-שם, ששכל את בנו קובי באסון המסוקים, אמר באחת השנים האחרונות בנושא זה: "להיות אב שכול זה נורא, אבל כשמדובר בהתאבדות יש גם רגשי אשם כבדים מצד ההורים על כך שלא מנעו בעצמם את האסון. הוא הוסיף "בין יום הזיכרון בשנה שעברה ליום הזיכרון השנה, נוספו לרשימה הכוללת של חללי צה"ל עוד 169 שמות. כשעיינתי השנה ברשימה, ראיתי שלא פחות משליש מהשמות החדשים הם של מתאבדים. הגיע הזמן לטפל באסון הזה".

בכתבה שפורסמה בנושא, היה אחד מבכירי הצבא שהתייחסו לנושא בעבר ראש אגף כח אדם, האלוף אלעזר שטרן, שסקר את תמונת המצב בנוגע ל30 אירועי אובדנות בקרב חיילי צה"ל. בצורה אופיינית לגישה השלטת בצבא תאר האלוף שטרן את דרך חקירתו של כל אירוע אובדנות, הן על ידי המשטרה הצבאית החוקרת והן על ידי הועדה המיוחדת בראשות ראש מטה אכ"א. ראש אכ"א פירט מה שהוגדר כ"תובנות מרכזיות וממצאים סטטיסטיים המשווים את נתוני האובדנות בעבר לקבוצות גיל דומות במדינות אחרות, לשיוך היחידתי, למגדר ועוד". בהקשר זה נאמר כי נתוני האובדנות בצה"ל אינם שונים מנתוני העולם המערבי.

אך האמת הלא נעימה שבולטת בנושא זה, אשר הוגדרה במלים על ידי החוקרים המעורבים היא שצה"ל אינו בנוי לזהות מצוקות חיילים וגם המפקדים אינם מוכשרים או מסוגלים לזהות מצוקה של חיילים. המחדל, כך ניתן להבין, נובע מעצם העובדה שמפקדי צה"ל אינם פסיכולוגים מקצועיים. זוהי אחת הסיבות לכך שהצבא על כל יכולותיו אינו מסוגל למנוע את האבדן הגדול המתמשך של חיי חיילים, אשר אינו נפסק. לפיכך גם אם מדובר במידה מסוימת באמת בבעיות פסיכולוגיות אין הצבא יכול להתמודד עם סוג כזה של בעיות בשל חוסר מקצועיותם של אנשיו בתחום זה.

לציבור נמסר, בין היתר, כי הצבא פועל להקטנת מספר המתאבדים באמצעות "יצירת התאמה טובה יותר של תנאי השירות למבנה האישיות של המגויס". בהקשר זה נמסר כי הצבא גם "מהדק את המיונים, ונמנע מגיוס צעירים שמזהים בהם מאפיינים אובדנייםובכך משפר את הסטטיסטיקה, גם אם לא בהכרח מציל חיים. ייתכן כי כמה מבעלי הנטיות האובדניות שהצבא נמנע מלגייס יופיעו בסטטיסטיקת ההתאבדויות באזרחות."

בנוסף לכל אלה יש התולים את הסיבה למספר ההתאבדויות הגדול של חיילי צה"ל בתנאים הקשים של השירות בצבא, המתבטאים במיוחד ביחס המשפיל והמבזה שאותו חווים לעתים מזומנות חיילים צעירים ממפקדיהם או מחבריהם בתקופות אימונים כמו טירונות, שבמסגרתה נהוג ביחידות רבות להתעלל בטירונים בהנחה השגויה שהדבר מהווה שלב חיוני ביצירתו של לוחם.

השקרים למול האמת

כל המתואר מצביע על כך שמערכת הבטחון של ישראל מאבדת מספר חיילים כזה שהפיקוד הצה"לי איננו מעונין בחשיפתו לציבור. הסיבה העיקרית לכך היא פסיכו-פוליטית במפגיע כי ברור שיש בסוג כזה של מידע משום ערעור של אחד המיתוסים שמהם נהנה צה"ל בתודעת הציבור מאז קום המדינה והוא שהמדינה עושה את כל מה שביכולתה כדי לשמור על חייהם של בניה המופקדים בידיה. בנושא זה ברור שכל מידע שיקבל הציבור על זלזול, הפקרה או אדישות של הפיקוד הצה"לי כלפי יקיריו יתבטא בחוסר אמון ובירידה קשה באמונתו של ציבור האזרחים במידה שבה פועל הצבא כדי להגן על חייליו. כדי למנוע זאת פועל צה"ל, כנראה, באמצעות טקטיקה של שקרים שמטרתה להסתיר מן הציבור את האמת המרה.

כנראה שבגלל טקטיקה זו כמעט בכל דיווח של דובר צה"ל לציבור ניתן למצוא פגמים, ליקויים וסימני שאלה. דוגמה אחת לכך היא שצה"ל טוען שב-2009 נפלו 112 חיילים סך הכל. ביחד עם זאת צה"ל גם טוען שמספר הנופלים מהתאבדויות ותאונות דרכים גם יחד באותה שנה הוא 35. מכיוון שלא היתה מלחמה ב-2009, ולא פעולות צבאיות גדולות, לא נותר אלא לשאול - לאן נעלמו 77 חללים, ולמה צה"ל מוסר לעם ולנציגיו נתונים שקריים?

כדי להסביר אי התאמה מספרית זו יש טענה הגורסת כי בצה"ל התאבדו 68 חיילים בשנת 2009 (שגם זה, אגב, משאיר מספר לא סביר של 21 הרוגים שאין הסבר למותם, בהנחה שנתוני תאונות הדרכים מדויקים). בדובר צה"ל, לעומת זאת, סירבו לתת לכתב עיתון שניסה לברר זאת פילוח רשמי של נסיבות מותם של החיילים שנפלו במהלך השנה. יש המסיקים מכך את קיומן של שלוש אפשרויות: א. שיתכן שקיימת מגיפה של התאבדויות שהצבא מסתיר עד כדי מסירת שקרים מוחלטים לציבור דרך נבחריו. ב. שקיימת מגיפה של הרוגים בתאונות מבצעיות, שגם אותה מסתיר צה"ל מהעם. ג. שהיו הרבה יותר הרוגים בפעולות מבצעיות מכפי שדווח בתקשורת.

קב"ן בכיר ומפקד בסיס טירונים לשעבר, סא"ל (מיל') ד"ר חן נרדי כתב במאמרו כי יש "בצה"ל למעלה מ500 נסיונות התאבדות בשנה"... בתחילת שנות התשעים כינסו קצין רפואה ראשי וראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל את עורכי העיתונים וביקשו מהם להימנע מפרסום מקרי התאבדויות של חיילים. בפגישה זו הוצגו נתונים של מגמת עלייה במספר המתאבדים והבקשה היתה שלא לדווח על כך כדי לא ליצור גל התאבדות נוסף. עורכי העיתונים סירבו להתחייב לכך, בטענה כי יש מקרים שבהם התאבדות מייצגת לחץ חריג שמופעל על החייל, ויש לחושפו.

כך או כך, צה"ל משקר לציבור ומטייח מקרי מוות של בנים, אחים, בעלים ואבות. יתכן ויש בפיקוד מי שמעונין לשכוח ולהשכיח, אך האזרח זוכר את כולם גם אם מסתירים מאיתנו את הנסיבות האמיתיות שבהן מתו. יש הסוברים שהאשמה והאחריות בענין זה נחים כולם על צה"ל ולפיכך שהגיע הזמן שהצבא "יזכור מי הריבון במדינה הזו וייתן לו דין וחשבון של אמת". אך האמת היא שבישראל גם הצבא, כמו האזרחים, אינו אלא משרת השלטון. לא צה"ל חקק את חוק גיוס החובה אלא הפוליטיקאים והמחיר היקר שמשלמת החברה הישראלית בגינו הוא תוצר של כשל אידיאולוגי.

מול השאלה התמימה-לכאורה שמוצגת בהקשר זה – מדוע בוחרים אנשים צעירים להתאבד? – התשובה היא זו שמעבר לסיבות-לכאורה של קשיים אישיים, לחצים חברתיים ותסמונות הפסיכולוגיות שבהן מנסים להיתלות המתייחסים לתופעת ההתאבדויות, כאילו מדובר באירועים שנובעים מבעיותיהם הנפשיות האישיות של המתאבדים או מלחצים שהם חווים בשל התנהגותם של חבריהם או של מפקדיהם, האמת היא שהבעיה היסודית היא אי התאמתם של בני אדם למצב של שיעבוד. העובדה שנמצאת בעוכרי כל הפסיכולוגים המסבירים את מצבם של חיילי צה"ל היא התעלמותם מכך שהאדם זקוק לחופש. כתוצאה מכך נגרם סבל קשה למי שבגיל צעיר מוצא את עצמו משועבד בניגוד לרצונו למילוי הוראות – בלי קשר למידת הקושי שיש בהן.

במלים אחרות: התשובה שעבור בני אדם הרואים את החופש כצורך אנושי בסיסי איננה נזקקת להסבר או לביאור, נמצאת בגוף השאלה: הסבל הקשה של העבדות. בנוסף לעוול שקיים בהטלתו של סבל כה קשה על בני אדם משלם, בנוסף למי שסובל ממנו בשל פעולתו נגד בחירתו גם האחראי להטלתו על אחרים מחיר גבוה של פגיעה בשלמותו המוסרית. במקרה זה מדובר בכל מי שממלא את חוקי המדינה כמי שמוציאם לפועל במסגרת תפקידו, הן כאיש שלטון והן כמפקד זוטר בצבא. בני אדם כאלה מוצאים שהם סובלים מבחינה פסיכולוגית ככל שהם מעורבים יותר בנזקים שנגרמים לאלה המצייתים להם, שכן אין הם יכולים להתחמק מאחריותם לנזקים אלה.

הדרך היחידה שבה יכולים אנשי ממשל ומפקדים שלא לשאת באחריות המוסרית למותם או היפצעותם של חיילים בשדה הקרב היא לא לכפות עליהם ללכת לשם בניגוד לרצונם; הפתרון לכך הוא פעולה מוסרית, המבוססת על בחירתם של בני האדם. מדינה מוסרית צריכה לדאוג לכך שחייליה ישתפו במלחמה רק אם הם בוחרים בכך – ואז תהיה כל האחריות לחייהם מונחת על כתפיהם של הלוחמים עצמם. לכן יכול רק צבא מתנדבים, שהמשרתים בו בוחרים ללכת למלחמה מרצון, לפעול בחופשיות. צבא כזה, אם היה קיים בישראל, היה מאפשר לשגר אותו אל מעבר לגבול האויב, לכבוש את מאחזיו, לחסל את מנהיגיו ולמעשה לעשות את כל מה שצריך עם לעשות נגד המאיימים עליו ללא פקפוק או ספק. צבא חופשי מהסוג שיאה לעם חופשי להחזיק היה יכול להסתכן בקרב מבלי שאבדן חיים אפשרי של חייליו יפול כאחריות מוסרית על כתפי בני אדם שאינם חפצים במעמסה כזו.

למעלה מסביר להניח שצבא כזה של בני אדם חופשיים שמטרתם למנוע מן האויב לפגוע בעמם בכל דרך מעשית היה נהנה, בין היתר, מכך שהחיילים שבשורותיו לא היו חשים סבל לשרת בו אלא רק גאווה בשל אמונתם בצדקת פעולתם. לפיכך היו חיילים כאלה, המוכנים לסכן את חייהם בשדה הקרב, מוכנים גם לשאת בכל סוג של קושי מבלי להעלות בדעתם לפגוע בעצמם.

 

נתונים נוספים