שוטר כי ימלוך

 

שוטר כי ימלוך

 

משמעותם של אירועים רבים שהתרחשו לאחרונה, שבהם נתפשה המשטרה "על חם" כשהיא עוברת על החוק, היא שאיפתה להפוך את מעמדה מזה של משרת לזה של שליט.

כנראה שהבורות ששוררת בין בכירי המשטרה לגבי סדרי שלטון תקין ולגבי היותה של המשטרה זרוע שלטונית המשרתת את עניני האזרח, דוחפת אותה יותר ויותר לפעול בצורה שמפירה את זכויות האזרח. לכך מסייעים כמה גורמים, שביכולתם להגביר או להנמיך את אש ה"התלהבות" של המשטרה, ובראשם התקשורת – המתווך בין המשטרה לאזרחי המדינה – הכוללים, פעמים רבות, גם את השופטים.

אך בעוד שהתקשורת איננה מהווה סמכות חוקית היכולה להגביל את המשטרה, המערכת המשפטית הישראלית היא המהווה את הבלימה החשובה והאפקטיבית ביותר הניצבת בפני הסחף הפוטנציאלי של סמכויותיה הביצועיות של המשטרה. דוגמה לכך ניתן היה לראות בידיעה שהתפרסמה בתקשורת ב19.2.06, אשר התייחסה לעדות שהושגה על ידי המשטרה בפרשת ואנונו.

עדות זו, אשר הושגה בהליך לא חוקי, נפסלה על ידי בית המשפט, על אף שמעמדו השלילי של ואנונו, אשר נגדו הוגשה התביעה, הוא בחזקת קונצנזוס ציבורי – ואולי בשל כך הוצעה מלכתחילה עדות זו על ידי המשטרה.

 

בחירה בין רע לרע יותר

בהקשר התביעה נגד וענונו, אין ספק שבית המשפט הועמד בפני ברירה לא נעימה: ברירה בין אפשרות רעה לרעה יותר. שחרורו של ואנונו מעולה של התביעה נראה, ממבט ראשון, כשחרור על יסוד טכני של נאשם שאכן חטא במה שמאשימים אותו – דבר גרוע לכל הדעות; אך האפשרות השניה, של קבלת עדות שהושגה באמצעים לא חוקיים, גרועה הרבה יותר: התחמקותו של ואנונו מעונש אינו כה חמור לחברה הישראלית כ"התחמקותה" של משטרת ישראל מביצוע החוק ככתבו, כי מבחינה פוטנציאלית, גדולים הנזקים שיכולה להסב לאזרחי ישראל משטרה החורגת מסמכויותיה מאשר כל יחיד העובר על חוקיה.

היבט נוסף של הפרשה, שיש לו חשיבות לנושא מעמדה של המשטרה בציבור, נמצא בסיוע ובתמיכה שהעניקה התקשורת למשטרה מעל גלי האתר:

עזר תקשורתי

תמיכה מוסרית ופסיכולוגית העניקה למשטרה, בהקשר מסויים זה, דווקא תחנת גלי צה"ל; "מבוכה גדולה" – בביטוי זה השמשה כתבת גלי צה"ל, שהעבירה את הדברים לציבור, כדי לתאר את התחושה שחוותה המשטרה בשל מה שאותה כתבת כינתה, בהמשך דבריה, "חיפוש פזיז אחד". מדובר בעדות שנפסלה על ידי בית המשפט, אחרי שנתברר כי מקורה במחשבו של הנאשם הפוטנציאלי מרדכי ואנונו, וכי הוצאה משם שלא כחוק. האמירה "חיפוש פזיז" היא פרשנות מקילה על הדרך הלא חוקית שבאמצעותה השיגה המשטרה את העדות ממחשבו של ואנונו – וה"מבוכה הגדולה" היא נסיון לגרום למאזין הזדהות עם "החלש הנפגע" שבתמונה – במקרה זה משטרת ישראל.

ואגב כך, כדאי לזכור כי המשטרה איננה ישות חיה ומרגישה, כזו היכולה לחוש מבוכה – ולכן, יש באמירה כזו, בהקשר כזה, יותר מסתם טעם לפגם. ה"מבוכה הגדולה" שבה מדובר, אשר נגרמה למשטרה בשל פסילת העדות, היא פועל יוצא של פעולת חיפוש לא חוקית שביצעה המשטרה ברכושו של וענונו. גורמים משטרתיים מסרו כי החלטה משפטית זו עלולה למוטט את כל התביעה שהוכנה על ידי המשטרה, בשל הסתמכותה על עדות זו, עם היותה בלתי חוקית.

כאן נשאלת השאלה, האם לא ידעו אנשי המשטרה המעורבים בהכנת התביעה, כי מדובר בעדות לא חוקית וכי סביר שזו תיפסל משפטית? לא סביר. סביר יותר שרצתה המשטרה (כלומר גורמים בכירים כלשהם בתוכה) להשתמש בעובדה שמרדכי וענונו מייצג קונצנזוס שלילי בציבוריות הישראלית, כדי ללחוץ על בית המשפט ולהשיג, דרך כך, כרסום בעמידה על החוק מצד בית המשפט, אם יקבל בית המשפט עדות שהושגה באמצעות הליך בלתי כשר.

לא מן הנמנע כי העמדת אפשרות השחרור של ואנונו האשם למול האותיות הקטנות של צו החיפוש בפני בית המשפט, היא הזמנה מודעת ללחץ ציבורי על בית המשפט. יודעים המומחים לפשע כי כמעט לא אפשרי הוא להוכיח מזימה ברמה זו – וכי שום אדם שנמצא היום במערכת לא יסכן את מעמדם של האחראים עד כדי שיפטר אותם או, אפילו, ינזוף בהם.

ההשלכה והסימביוזה

הסכמת בית המשפט לשימוש בעדות שהושגה באמצעים משטרתיים / חקירתיים לא כשרים פירושה התחלת דרך של הגדלת סמכויות הפעולה של המשטרה לתחומים שמעבר לקו הגבול שקבע המחוקק למשטרה. קו גבול זה מגביל את המידה שבה יכול השוטר לחדור לתחום הפרט של האזרח – ויש לאחרונה רושם כי המשטרה חפצה לגדול על חשבון תחום הפרט של האזרח ולהגדיל את אפשרויותיה בתחום זה.

עדויות אזרחיות רבות שנאספו בשנים האחרונות על התנהגות המשטרה כלפי אזרחים – ולא רק באירועים בעלי אופי פלילי, מצביעות על אפקט פסיכולוגי מיוחד בהתנהגות השוטר-המבצע: סימביוזה עם הארגון המשטרתי. משמעה של זו היא הזדהות מוחלטת, כמעט התאחדות, של השוטר המבצע עם הארגון שבמסגרתו הוא פועל: הוא רואה את המשטרה כגוף חי ואת עצמו כאחד מאבריו. ההזדהות שלו עם ה"משטרה" היא בעלת אופי רגשי קולקטיביסטי והוא מתאים את מערכת הרגשות שלו אליה כאילו היתה יישות אנושית המסוגלת להיעלב להיפגע או להתרגז בעקבות כך ולרצות להשיב מלחמה שערה, לנקום ולכעוס. דבר זה חווים אזרחים רבים על בשרם, כאשר הם נתקלים בשוטרים המתנהגים כאילו האזרח פוגע ב"כבוד" המשטרה וכאילו הם, השוטרים, שומרים על כבוד זה.

(ניתן, כמובן, לראות התאמה בין מצב רגשי סימביוטי זה של השוטר לבין דרך ההגנה על המשטרה של נציגי התקשורת. דוגמה לכך נבחנה לעיל בדרך בה פירשה כתבת גלי צה"ל את פרשת ואנונו לקולא)

ועל זה יש להוסיף סימביוזה נוספת, זו שבין המשטרה לתקשורת:

הסימביוזה משטרה-תקשורת

שיתוף הפעולה בין התקשורת הישראלית למשטרה הישראלית הוא אחד הדברים המשונים והמיוחדים ביותר הקיימים בנוף הפוליטי הישראלי: לעתים, במה שנראה, כנראה, ככתבות שאינן בעלות חשיבות גדולה, מדגישה התקשורת את האיכפתיות המשטרתית כלפי האזרח ופועלת, למעשה, כמשרתת המשטרה או כמחלקת הסברה תוך-משטרתית, העוסקת בטיפוח יחסי הציבור של המשטרה. כמו"כ מציגה התקשורת לציבור הגיגים לא רלוונטיים של שוטרים או קציני משטרה, לגבי מקרים בעלי אופי פלילי, הרבה לפני שאלה מגיעים לבית המשפט או, אפילו, לכל תביעה, מבלי לתת את הדעת לכך שלעתים עלולות התבטאויות כאלה להוות פגיעה בסדרי המשפט ובכך מעבר על החוק.

במשטרה אומרים...

דוגמה נבחרת לכך מתוך שטף אירועים ומקרים דומים נמצאה במקרה שעליו דווח לציבור ב"מבט" לחדשות 20.2.06. במקרה זה – שעדיין לא הוברר וגם לא נחקר כלל לעמקו – הובאו בני זוג לבית המשפט בטענה שהסתייעו בילדם הקטן לצורך ביצוע פשעים. לכתבת לינץ' קלאסית (מבחינת רשות השידור הממלכתית) נגד ההורים נתרם היבט משטרתי רגשני על ידי הקצין יורם יפרח שהביע לפני מצלמת הטלוויזיה את רגשותיו לגבי המקרה, במלים שמהם משתמע שהוא, אישית, כבר אחרי מתן גזר הדין: "הזדעזעתי כשראיתי את זה"... ולקינוח ההיבט המשטרתי נמסר על ידי יוצרי הקטע כי "במשטרה אומרים: בני הזוג חיפשו דרכים קלות לעשות כסף על גבו של הילד".

למותר לציין כי צריכים השופטים להיות עשויים מאבן ורחוקים ביותר מעמם כדי שחוות דעת מקדימות אלה לא תשפענה על שיפוטם האובייקטיבי במקרה זה.

אם ננסה להתחקות אחר האחראים לאמירה של "המשטרה" (מי זה, בדיוק, שאומר את הדברים האמורים במשטרה?) ניתקל בדיוק באפקט הסימביוזה משטרה-תקשורת, שכן לא ברור – וגם סביר שמן הנמנע לחקור – היכן הגבול בין התקשורת למשטרה ביצירת ההצהרה על הרצון לעשיית כסף "על גבו של הילד"?

(וזה כמעט בטוח שבכל מקרה, יושמע המשפט המוקיע הזה בחוות הדעת של קצין הסעד שהופקד על ידי המשטרה והתקשורת על הפקעת הילד מידי ההורים).

כך מציגה התקשורת לציבור את הפן האנושי של המשטרה וזו, מצידה, גומלת לכתבים הנדיבים, המחמיאים לאיכפתיות החברתית של המשטרה, ב"טיפים"; זהו, כנראה, ההסבר לתופעה הידועה כ"הדלפות" מחדר החקירה: העובדה הבלתי נבלמת (בינתיים) של הימצאות חומר משטרתי חסוי בידי התקשורת, או התופעה הנפוצה שהתקשורת, על כתביה, צלמיה ורשמיה, מצליחה להגיע, חדשים לבקרים, למקומות בהם עומדת המשטרה לערוך מעצר או לבצע חקירה – עוד לפני שחלק מבעלי הענין יודעים על כך.

למותר לציין כי בהקשרים אלה מקבלת התקשורת עדיפות על פני האזרח ופעמים רבות מתבצעת פעילות זיווג זה תוך חדירה לתחום הפרט ופגיעה בזכויות האזרח. בעלי העיניים החדות והזכרון החזק מבין הצופים, אינם שוכחים איך נראה בתקשורת צילומם המשפיל של חשודים מסויימים, שצולמו ללא ידיעתם בחדר החקירות והצילום הועבר לתקשורת, במיוחד אם מה שנראה בו היה בעל משקל משפטי עוד לפני משפטם.

כמובן שלעתים קרובות מדובר באירועים ופעולות שיש בהם כדי לפגוע חמורות במושאי חקירה למשך כל חייהם. לעתים מדובר באירוע קל, חסר משמעות ציבורית, המנופח מעבר לכל פרופורציה כדי להבליט את רגישותם, חכמתם ושאר מעלותיהם של אנשי משטרה.

המקרה שלפנינו הוא דוגמה לצורה בה הסימביוזה תקשורת-משטרה הופכת למגוחכת, עד כדי שניתן לגזור ממנה מערכת הוראות שלילית בנוסח איך לא כותבים כתבה:

בת 14 גנבה את האקדח של סבה וירתה מביתה לרחוב

מאת יובל אזולאי "הארץ" 17.2.06

בכתבה קטנה על נערה שמצאה את אקדחו של סבה וביחד עם חברותיה ירו אל מחוץ לחלון, מציג הכתב את פרשנותו הייחודית לאירוע כ"דרך מקורית להפגת שיעמום":

"נערה בת 14 מראשל"צ מצאה לעצמה דרך מקורית כדי להפיג את השיעמום בשעות שאחרי בית הספר, בהן "מטווח "מביתה לרחוב."

והוא דואג לתת שטח פרסום ראוי להגותו של קצין משטרה בכיר, המתבטא בלשון שזורת פנינים, ממזלות ועד נסים, המדברת בעד עצמה:

"...למרבה המזל אף ילד לא שיחק בסביבה", אמר אתמול סגן מפקד תחנת המשטרה.... רפ"ק רוזנטל התקשה להירגע: היו כאן שלושה נסים", אמר, בפעם הראשונה, שהיא לא פלטה כדור מהאקדח ופגעה בעצמה, בפעם השנייה שילדים לא שיחקו בשיחים שאליהם היא וחברותיה ירו ובפעם השלישית – שאף אחד לא עיצבן אותה בבית הספר".

אין ספק שלידיעת הציבור – ובודאי למשפחתה, חבריה ומקורביה של הילדה – ממש לא תורמת שום דבר חיובי ה"עובדה" של מה שיכול היה לקרות אם מישהו היה מעצבן אותה בבית הספר"...

ביצור מעמדו של השוטר על חשבון האזרח

זוהי, כמובן, כתבה קטנה ולא-חשובה אחת, אשר החומר הלא-שייך שבה, כמו הגיגיו של קצין המשטרה, אינו בעל חשיבות, אך באמצעות כתבות רבות מסוג זה ובשורה ארוכה של ראיונות טלויזיה ורדיו חסרי משמעות ענינית כגון זה, נבנה בחלקים גדולים של הציבור הרושם שאנשי המשטרה קרובים רגשית לעניניו של האזרח.

כך, בעזרת פעולתה הקדתחנית של התקשורת, מבוצר והולך מעמדו של השוטר בציבור. אך תהליך זה קורה בזמן שמעמדו של השוטר בחברה הישראלית עבר כבר כירסום אשראי גדול והמפגש עם המשטרה כבר אינו נתפס על ידי האזרח כמפגש עם משרת.

רוב הציבור אינו חד עין עד כדי להבחין בחדירה המסוכנת של השוטר לתחום הפרט של האזרח. מה שבפועל קורה הוא שלאט אבל בטוח נוצר המצב שבו האזרח כבר אינו רואה בשוטר דמות שיכולה לסייע לו בתפקידים הקלאסיים של שיטור, כמו הגנה או שמירה על רכוש; היום יודעים האזרחים כי ביקור בתחנת המשטרה בענין רכושם שנעלם יכול להניב, במקרה הטוב, תעודה לצרכי ביטוח. במקרה הרע פירושו אבדן זמן, חקירה מתישה ועוינות ממשפחת "מה אתה מבלבל לי את המוח?"

לפני מספר ימים, בתכניתו ב"גלי צה"ל", רמז גדעון רייכר לבעייתיות זו כך: "כשאתה מזעיק משטרה בגלל אירוע אלים שמתרחש, אין להם בדיוק ניידת, אך בכל פעם ששומעים על רעש מיותר שעולה ממסיבה שמתקיימת ביום ששי בצהריים, מגיעות שלוש ניידות..."

גולם ללא תכלית

יותר ויותר נראה כי המשטרה "ירדה מן הפסים" מבחינת מודעותה לכך שאין היא אלא משרתת האזרח. במובן זה, אין ספק שבכירי המשטרה פועלים כאילו היא חסרת תכלית – ולא ברור מתי תוגדר מחדש תכלית זו. עד אז הגולם נמצא במצב של פעולה נגד יוצרו. דבר זה בא לידי ביטוי באירועים האחרונים שבהם טופלו על ידי המשטרה מפגינים שהשתתפו בהפגנות המחאה נגד מדיניות הממשלה. פעולות השוטרים נגד המפגינים המחישו את העובדה שהמשטרה כבר איבדה כל רסן בהתנהגותה האלימה כלפי האזרח.

במידת הפעלת הכוח של המשטרה היו מעורבות פעולות רבות שנויות במחלוקת מבחינה חוקית. אחד מן הגורמים המאפשרים לשוטרים להפעיל עוצמה כה רבה נגד האזרח, שאין ספק שכלולות בה הפרות חוק חמורות, הוא העובדה שעקב תלונות המוגשות מצד האזרחים נגד השוטרים מתבצעות החקירות הפנימיות על ידי המשטרה עצמה.

מאז ומעולם היתה חקירה מעגלית – כזו שבה חוקר ארגון את עצמו – דוגמה לאי יעילות. בשנים האחרונות עסקה משטרת ישראל בחקירת תלונות שהוגשו נגד שוטריה במסגרת המחלקה לחקירת שוטרים – מח"ש. תלונות אלה היו כרוכות בבעיות הקשורות לניגוד ענינים בצמרת המשטרה ובבעיות תפקוד משטרתי, שבהן נחשפו, פעם אחר פעם, פרשות שחיתות של קשר בין קציני משטרה בכירים לבכירי משפחות פשע וגורמים פליליים.

ב"הארץ" 14.2.06 פרסמו יובל יחועז ויהונתן ליס את כתבתם העוסקת בשחיתות במשטרה תחת הכותרת, המציגה שאלה ותשובתה באותה נשימה:

מי אחראי על קידום חוקרי מח"ש? בכירי משטרת ישראל

בכתבה הוצג מצב של ניגוד ענינים שזכה לפרסום ציבורי קודם כל בפרשת צחי הנגבי. פסיקת בג"צ מנובמבר 2004 בעתירה שהוגשה נגד השר צחי הנגבי התייחסה לכך שהשר, שנגדו מתנהלת חקירה על מינויים פוליטיים לא ראויים, לא ישוב להיות ממונה על המשטרה. "כיצד יוכלו החוקרים" כתב השופט מישאל חשין "לחקור בדרכם וללא משוא-פנים את היושב על פסגת הפירמידה?"

מח"ש הוקמה תחילה – כראוי – כגוף חוץ-משטרתי, במשרד המשפטים, לאור ביקורת ציבורית שנמתחה על כך שהמשטרה חוקרת את עצמה. אך אליה וקוץ בה: "חוקרי מח"ש הם אנשי משטרה מושאלים – והמשטרה היא זו שממשיכה לשלם את שכרם." הכתבה מציינת כי "עם הקמת מח"ש נקבע שההסדר שלפיו יושאלו חוקרים מהמשטרה יהיה זמני, ואולם עד 2005 דבר לא נעשה לשינוי המצב.

ומה שמעניין את הקורא אולי יותר מכל הוא ש"גם הביקורת הציבורית על פעולת מח"ש, שבמסגרתה שוטרים – לשעבר ואולי אף לעתיד – חוקרים שוטרים, לא נפסקה."

מדינת משטרה

מכל אלה עולה כי המנגנון המשטרתי הישראלי מתפתח ומתבצר בצורה שמותאמת רק למה שנראה למפעיליו כחיוני, ולא בשום צורה שממנה משתמע כי מאיישיו זוכרים כי אין המשטרה אלא זרוע ממשלית שמטרתה שירות האזרח. במקום להיות חלק שמסייע למדינה לסייע לאזרח, הולך ומתקיים, תחת השם "משטרה", מנגנון שהדרך היחידה לתאר אותו הוא מנגנון פעיל המשרת את עצמו, כמדינה בתוך מדינה – מדינת משטרה.

מדינה זו, שלה חוקים משלה, דואגת בעיקר לקיומה העצמי, לשלומה ולעניניה; בצד דאגתה של המשטרה למעמדה הציבורי, מהווה, ברוח זו, הגביה חלק חשוב מפעילותה: רבים הם השוטרים הנשלחים יום-יום לרחובות ולכבישים למשימות גביה על יסוד מכסה. חלק מרכזי מהדברים הממלאים היום את זמנו של השוטר, במקום סיורים למטרות אבטחה ובדיקת השטח מבחינת בטחון הציבור, הוא חלוקת קנסות ודו"חות הממלאים את קופת הציבור.

כך, פסיכולוגית, הופכת נוכחותו של השוטר לאיום על האזרח. משרתו זה של הציבור הופך, מבלי משים, למצר צעדיו של הציבור ולמעשה לאדונו.

נתונים נוספים