7

 

תגובות לאירועי היום אלול תשס"א

עליית מדרגה

כל יום שני, כל אירוע רצח, כל פעם שאויבינו דולים רעיון חדש כדי לפגוע בנו באמצעותו, דנים אנשי התקשורת שלנו ברצינות תהומית בשאלה אם מדובר ב"עליית מדרגה" או ב"סתם" פגיעה, ללמדך שרק אם מדובר ב"עליית מדרגה" יש מה לעשות מזה ענין (במיוחד בתקשורת) ואם לא, אז זה ענין שגרתי.

לפיכך, לפי התקשורת, אם נרצח אחד מבני עמנו על ידי ירי מן המארב או על ידי פיצוץ ברחוב העיר - שלא לדבר על מתקפה צבאית על חיילי צה"ל בשטח אש – מדובר "רק" בפעולה של שגרה, דבר רגיל וידוע, ואין אנו אלא מתנהלים ב"ארץ המישור" הידועה של הרצח... מאידך, מבשרת לנו כל "עליית מדרגה" כי קרה דבר גרוע שלא קרה לפני כן וכי ארוכה עוד הדרך "כלפי מעלה", כלומר שיש דברים גרועים בהרבה שעוד עלולים להתרחש בעתיד ( - כמו, אולי, מלחמה כוללת) – ואז, מה שקרה איננו הגרוע ביותר שיכול היה להיות...

אבל רצח זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם – ובכל פעם שמתרחש רצח, מתרחש הדבר הגרוע ביותר בעולם. אחרי רצח אין שום אפשרות ל"עליית מדרגה" באלימות. רצח בני עמנו הוא הדבר הגרוע ביותר שיכלו אויבינו לעשות ואסור לנו להסכים בשום צורה לרמיזה, אמירה או מסקנה שיש דבר שיכול להיות גרוע יותר ממותו של אדם חף מפשע בידי בני עוולה. אסור לנו לשרת את המגמות המנסות להמעיט בערך השלילי של פשע זה. אחרי רצח, הדבר הגרוע ביותר שניתן לעשות הוא לסייע בדרך כלשהי לטשטש את העובדה שמעשה רצח הוא הפסגה – או, יותר נכון, השפל האנושי העמוק ביותר שאליו מסוגל בן אנוש להגיע.

זה שרצח אינו יכול לעשות משהו גרוע יותר; הוא איבד את צלם האדם שלו. אנו, מצידנו, חייבים לו רק צדק. ובודאי שלא צודק – כלפינו וכלפי מתינו - לשאוף לעשות עימו שלום.

האלימות – לא מעגל; קו.

חלק מההאשמה באלימות המופנית היום כנגד אזרחי ישראל – ובמיוחד כנגד המתיישבים, נעשית בדרך המתוחכמת של השוואת מעמדם המוסרי של הצדדים, כאילו המתקיף והמתגונן מפניו נמצאים, מבחינה מוסרית, על אותו מישור. דבר זה נעשה על ידי כך שמדברים תמיד על אחריותם של "שני הצדדים" ועל הצורך להפסיק את "מעגל האלימות".

המדברים על "מעגל האלימות" יוצרים רושם שהמלחמה הנוכחית היא מעין שרשרת תגובתית (כמו בנקמת דם) שבה כבר לא ניתן לאתר את מי שהתחיל ומכך, מכיוון שכל המעורבים שותפים במעגל - שויון מוסרי. לכך תורמים גם אנשי התקשורת שלנו בכל פעם שהם מוציאים את עצמם מכלל ישראל על ידי דיבור פסוודו-אובייקטיבי בנוסח "שני הצדדים", כפי שעושים אנשי מחלקת המדינה האמריקאית, המצהירים באופן קבוע כי על "שני הצדדים" להפסיק את ה"אלימות"; כאילו כל פעולה מלחמתית נחשבת לאלימות – ואז פעולת התגובה של מי שמגן על עצמו נחשבת גם היא לאלימות. גישה זו, אשר, במקרה הטוב, מכוונת כדי שלא להעליב את הרוצחים ותומכיהם, משיגה, במקרה הרע – שהוא, לדאבוננו, מה שמתרחש כבר במשך שנה שלמה – את האשליה ששני הצדדים במאבק שוים מבחינה מוסרית – או, עפ"י המוסר הנוצרי, שוים באי מוסריותם.

על כך יש לומר כי במאבק צודק רק אחד הצדדים אינו צודק והוא הצד היוזם את התוקפנות, כי האלימות שייכת רק לו, לזה שייצר אותה, ולא לצד השני, המתגונן. התוקפן הוא – ורק הוא – האלים; האלימות איננה מעגל אלא קו – קו המדיניות של הרוצחים, שהם – ורק הם – הלא מוסריים במלחמה זו. אין שויון בין אלימות לבין הגנה מפניה – וכל המטשטש עובדת מציאות זו ויוצר שויון מלאכותי בין פושע לקרבנו מסייע לצד הלא מוסרי וממילא גם משתייך אליו.

ויידעו כל אנשי הרוח, התקשורת או המדינאים, כי כאשר הם מצהירים על הסבל של "שני הצדדים" או מדברים על כך ש"שני הצדדים" צריכים לעשות ויתורים כואבים או שעל "שני הצדדים" לעשות הכל כדי לשבור את "מעגל האלימות", הם מצהירים בכך שהם משתייכים לצד אחד של הסכסוך – לזה שיצר את הסבל על ידי אלימותו - לצד הלא מוסרי.

אוהד קמין

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

נתונים נוספים