98

 

תגובות לאירועי היום טבת תשס"ד

המינימום העקרוני.

את התקפתם על ההתיישבות היהודית, אנשי השמאל מתרצים באי חוקיות המאחזים ויוצאים נגד התרבותם וגדילתם. את הגנתם אין ראשי המתנחלים מבססים על יסוד עקרוני.

המינימום העקרוני שעליהם להצהיר עליו מסתכם בשתי עובדות: זכות הרכוש שלהם – ולעומתה חוסר הזכות של האחרים, יהיו אשר יהיו, על מה שאינו שלהם. השאר – פרטים.

כפרי בשל.

במהדורת החדשות של הערוץ הראשון, אמרה לאחרונה אחותו של קצין צה"ל שנרצח ברצועת עזה: "אחי צריך להיהרג בגללם? שיתביישו להם. שזה יעמוד לפניהם כל החיים..." הדברים לא נאמרו עם פרשנות, אך מן ההקשר היה ברור כי בכאבה היא לא כיוונה את הדברים כלפי המחבלים, אלא דווקא כלפי המתישבים החיים באותו איזור.

אין ספק שרבים בתקשורת השמאלנית נהנו מכך, שכן הדבר מייצג את הצלחת פעולתם רבת השנים, להסיט את האצבע המאשימה של הקרבן מן הפושע לקרבן אחר, ששייך, בעצם, לאותו צד במאבק.

אין כמו הפרי הבשל של עץ הרוע להמחיש את הצלחת האוייב מבית להפריד בינינו. אך יידע המושל הבונה את ממשלתו על "הפרד ומשול" מסוג זה, כי ימיה יהיו לעולם ספורים.

סיפור עצוב על חף מפשע.

הולך לו באחו איש שמאל חובב טבע חף מפשע לגמרי, מריח את הפרחים ונהנה מהפרפרים, והנה הוא רואה גדר. גדר רשעה, לא טובה. פויה גדר! הוא אומר ומנסה להזיז אותה, שלא תפריע את מנוחתם של כל אלה שהם חפים מפשע כמוהו. ולפתע מה קורה? בלי שום סיבה ברורה מגיע חייל רשע ויורה בו, סתם ככה, בלי שום סיבה, על מנת להרוג אותו. במקרה, ממש במקרה, הצליח החף מפשע להינצל על ידי חבריו הטובים, החפים מפשע, ללא הבדל דת, מין ולאום, שרק במקרה, ככה סתם, גם היו שם איתו, ליד הגדר הרעה, עם הפרחים והפרפרים ומול החיילים הרעים. איזה סיפור עצוב!

מי האדון כאן?

בהקשר פסה"ד בענין ערוץ 7 התבטא הח"כ איתן כבל כך: "יש חוק במדינת ישראל. גם המתנחלים אינם מעל לחוק במדינת ישראל. לדברים אלה יש להשיב לח"כ כבל, כי כדאי שילמד שבמדינה ראויה לשמה אין השלטון, החוק ו/או נבחרי העם נמצאים מעל לעם, וכי ההיפך הוא הנכון: העם הוא הריבון והמדינה, השלטון ואלה המייצגים אותם הם משרתיו של העם.

למעשה, זה דבר כה עקרוני שכדאי שכל אנשי המדינה שלנו יידעו אותו. אך אפילו במקרה המסויים של הויכוח על הערוץ החפשי, כל מה שאלה שמתיימרים להיות אבירי הדמוקרטיה (במיוחד במובן של שלטון הרוב) היו צריכים לעשות, הוא לשאול את עצמם כמה אנשים הצביעו בהאזנתם למען שידורי הערוץ – ואז לנסות ולהעמיד מולם את מספר אלה שהתנגדו לו. גם אז היה ברור מאד מי צודק יותר: החוק או העם.

"שחרור" במקום "כיבוש".

למי שמאשים את ישראל ב"כיבוש" אני מציע להשתמש במלה "שחרור" – במובן הנאצל של שחרור עמים מעולם של עריצים, כפי שעשתה עכשיו ארה"ב בעיראק – וכפי שעשתה ישראל בשנת 67 כשהביאה חופש לתושבי עריצויות מצרים, ירדן וסוריה.

אוהד קמין

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

נתונים נוספים