105 אכזבה

 

תגובות לאירועי היום שבט תשס"ד

 

אכזבה

למעלה משבוע ימים מאז פעולת צה"ל ברצועת עזה ואין שום פיגוע המוני.

ממש מאכזב; את השמאל והתקשורת שלו, כמובן.

ימים ספורים לאחר הפעולה הנרחבת שבה יצאו המוני אזרחים פלשתים אל השכונות כדי לגבות את ארגוני הטירור בשעה שבה הם צולפים בצה"ל (וצה"ל, מצדו, מדגים את הטפשות הנאיבית הרגילה של השתדלות לא לפגוע ב"עוברי אורח חפים מפשע" - כאילו אני ואתה היינו מוצאים את עצמנו, סתם כך, מול אש חיה), ציפו בשקיקה אנשי התקשורת בישראל לתגובת הנקם אותה הבטיחו ארגוני הטירור.

הם, אנשי הגיס החמישי שבקרבנו, פשוט לא יכלו לתפוש מצב שבו ארגוני הטירור מגייסים את כל יכולותיהם המבצעיות ועדיין לא מצליחים לספק את מנת הדם המתבקשת.

ואין ספק שזה ממש מבייש, כאשר אתה מצליח לגרום למערכות הבטחון להיכנס לכוננות גבוהה במיוחד, להטיל את הטירור המתבקש על כל אוכלוסיית ישראל ולהכין, פסיכולוגית, את כולנו ל"תוצאת התוקפנות הצה"לית" – ושבסופו של דבר לא קורה כלום. אכזבה...

 

השמאל, זכויות האדם והנקודה היהודית

לכל מי שסבור שיש קשר כלשהו בין השמאל לזכויות האדם, יש מדי פעם תזכורת חדשותית לגבי האמת ההפוכה, כומר: שלא רק שהשמאל איננו בעד זכויות האדם, אלא שהוא מייצג את ההיפך להן, באשר הוא אויבן הגדול.

בזמן הנוכחי ניתן ללמוד זאת מהשתיקה השגרתית ושויון הנפש של ארגוני השמאל לגבי הפגיעה בזכויות האדם של מתיישבים שראש הממשלה מציע לעקור מבתיהם ולהחרים את רכושם. המתיישבים, מבחינת השמאל, אינם, כנראה, בני אדם.

בענין זה, הם אפילו לא מנצלים את ההזדמנות לצאת נגד ראש הממשלה כאופוזיציה (מה שהוא, פעם נוספת, הוכחה לכך שהוא מבצע, למעשה, את מדיניות השמאל).

והוכחה נוספת, מעניינת, לגישתם סותרת זכויות האדם, קיבלנו השבוע בהתנגדותם לרעיון של יו"ר המפד"ל, איתם, שהציע שלא להפעיל את צה"ל לצורך פינוי המתיישבים, כשהוא טוען, בין היתר, שלא כמו אנשי המשטרה, אין חיילי צה"ל יכולים להתפטר.

התנגדותו הסוחפת של השמאל לרעיון נאור זה הסגירה, יותר מכל, כי יש לו ענין ברור ויסודי להרוויח את הערך המוסף השמאלני של אנשים הפועלים תחת כפיה; הכפיה היא נשמת השמאל - ובכל הקשר פוליטי שבו ניצב השמאל לפני בחירה בין חופש לכפיה, הוא יבחר תמיד בכפיה, כי זו עולה בקנה אחד עם האידאל שלו לגבי יחסי אנוש.

הפוליטיקה השמאלנית – שלעתים מרימה קולה ולעתים לוחשת - מיוסדת על פגיעה בזכויות האדם, החל מציות לעריצויות, כמו הסגרת מליוני חפים מפשע ל"נציגים" רצחניים (מקרה ערפאת), המשך בהתנגדות לשחרור עמים מעולם של עריצים (היציאה נגד המלחמה בעירק), וברמת מדיניות הפנים כפיית האזרח באמצעות חקיקה דרקונית וריכוזיות כלכלית.

במקרה המסויים של ההתנגדות לרעיון של המפד"ל, המבוסס על כבוד לבחירת היחיד, יש גם את הערך המוסף של הבגידה המכוערת, באשר אין כמו השמאל להטיף נגד ה"כפיה הדתית", המתקיפה, למעשה, את הדת היהודית -בזמן שדווקא היהדות, שהיתה היסוד והמגן ההסטורי של זכויות האדם מימי קדם, מוצגת על ידי השמאל הכפייתי כאוייבתן...

 

אוהד קמין

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

נתונים נוספים