590

תגובות לאירועי היום חשוון תש"עב

סלחנות צבועה.

"הפלסטינים אינם יכולים להיות פחות פלסטינים מהאמריקאים" – כך אמרה קונדוליסה רייס, המחזיקה באחד התפקידים הפוליטיים הבכירים של ארה"ב. אמירה כזו של בכיר אמריקני מעידה על בורות אחת מהשתיים: לגבי מה שעושה אזרח אמריקני לכזה או לגבי ערכי הלאום הפלסטיני. בכל מקרה, מעיד הדבר על מידה מוגזמת של סלחנות שיש בפוליטיקה האמריקנית כלפי כהי עור הנמצאים בה, אף כי אין זו הפעם הראשונה שבה מורשה כהה עור להגיע בארה"ב למשרה שבה הוא מבטא אי הבנה לגבי ערכים אמריקניים.

אם כבר אז כבר.

בין הדיווחים שפורסמו בישראל בתחילת השבוע לרגל ציון היום הבינלאומי לזכויות הילד נמסר כי 130 ילדים נפצעו בתאונות השנה. אך לצד אי הנעימות הזו "הרגיעו" המדווחים את הציבור בבשורה שהשנה, בניגוד לשנה שעברה, נהרגו 300 ילדים פחות מבאותה תקופה בשנה שעברה.

במחשבה נוספת, ספק אם למי שניזון מנתונים סטטיסטיים שנמסרים על ידי התקשורת די במידע זה, כי יש הבדל משמעותי לא רק בין ילדים לבוגרים אלא גם בין ילדים לילדות; לפיכך יש לדרוש מהתקשורת להבחין גם בהבדל הזה, שמא יעלה בדעתו של מישהו החשד בכך ששוב יש במידע אפלייה אנטי-נשית...

ואם כבר חושבים על זה, כדאי גם לשאול מדוע לא מספרים לנו על מוצאם הלאומי/עדתי של הילדים/ילדות שנהרגו או על ההשתייכות הפוליטית/דתית של הוריהם, או שיש הסוברים כי אין הדבר שייך?

שאלות בדבר ארנונה חינוכית.

לאחרונה נמסר כי עיריית ירושלים תוציא לפועל, כנראה, את הרעיון להכפלת הארנונה לדירות ריקות לא מושכרות. ייקור הארנונה של "דירות רפאים" בירושלים הוא אחת מהמלצותיה של ועדת טרכטנברג, שסיבותיה הנעלמות לא נמסרו לציבור, אך יש בה כדי להצביע על מניעי הועדה ותפיסת אי הצדק שלה.

לכאורה, נראית מגמת ייקור האחזקה של דירה כמנוגדת לעובדה שמדובר בדירה שאיננה מכניסה לבעליה רווחים כלשהם. אך יש שאלות נוספות העולות מענין זה והן, בין היתר: מדוע צריך סוג השימוש של הדירה על ידי בעליה לקבוע את התשלום שהעיריה דורשת מבעליה? מה מעניק לעיריה את הסמכות לברר מה עושה אדם ברכושו? איך נעשה התהליך שבו העיריה בודקת איך משתמש התושב בדירתו – ובאיזו זכות?

לאור כל השאלות הללו, נראה שהעיריות של ישראל רואות את עצמן כזכאיות ומוסמכות לחנך את ציבור תושביהן, באמצעים של חקירה ומיסוי, לגבי הדרך שבה כדאי שישתמש בדירות שבהן הוא מתגורר.

ליפול בין האהבות.

במחאה קשה נתקלו לאחרונה שלטי פרסום לאופנה שהוצבו בקרבת הותיקן, שבהם נראו האפיפיור, ראשי הכנסיה, ומנהיגים פוליטיים מן העולם (כולל נתניהו) כשהם מנשקים, מחבקים ומגפפים זה את זה.

האחראים על מבצע הפרסום האופנתי הזה נפלו בפח עתיק כשהתבלבלו, כנראה, בדרך האופיינית כל-כך שבה בילבלה הנצרות את העולם כולו בין שני מושגים שונים שמתכסים במלה אחת: אהבה.

האהבה האחת, המוצהרת על ידי כתבי הקודש והמשמשים בקודש הממסד הנוצרי, היא זו שבה מי שאוהב את עמיתו פועל למענו, מועיל לו, שמח בשמחתו ועוד כיו"ב. אך זהו רק פירוש אחד של המלה אהבה, כזה המכונה בעולמו של הנוצרי אהבה רוחנית. בעולם הנוצרי קיימת גם אהבה "מעשית" יותר: פוליטית. אהבה מסוג זה שונה לגמרי מהראשונה, כי העולם הנוצרי-מערבי מבין באופן אחר את מעשיותה של האהבה.

בעולם הנוצרי – צריך כל אדם בעולמנו לדעת – אין העובדה שהאפיפיור מנשק על ראשך מעידה על כך שאהבתו זו תתבטא בתמיכה מעשית, שכן הוא עלול לנשק באותה מידה גם את אויביך.

אהבה כזו, "נייטרלית", שבה מחזיקה הנצרות, לא רק שלא הניעה בעבר את ה"כס הקדוש" לפעול נגד אלה שטבחו בעבר באופן פעיל בטבח יהודים, אלא שגם היום, בהווה, היא לא תביא שום מדינה להביע רגשות שליליים נגד ארגוני הטירור או איומי ההשמדה של אויבי ישראל.

אוהד קמין

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

נתונים נוספים