591

תגובות לאירועי היום כסלו תש"עב

הייצוג המוסרי.

"אינני מתחרט. נקמתי עבור כל העם הפלסטיני" אמר רוצחם של חמשת בני משפחת פוגל באיתמר לתקשורת כאשר נקבע לו עונש של חמישה מאסרי עולם על פשעו. לסיום "שגרתי" זה של הפרשה יש משמעויות ערכיות רבות שלרוב אין הציבור הישראלי מודע לכולן; החלק הלוגיסטי-טכני שלהם כמעט ואינו מהווה נושא לדיון כמו, למשל: מי יאכיל את הרוצח במשך 20 השנה הבאות?

ענין עקרוני יותר ומוסרי יותר, המהווה סוג של אישור למעשה הרצח, הוא שבאמצעות עזרתה של התקשורת הישראלית קודמה העמדה הפלסטינית המציגה את ה"רציונל" שביסוד הרצח מנקודת המבט של האויב, שאיננה אלא של זו של גיבור אמיץ אשר הקריב את חייו למען הרעיון שהעם היהודי כולו צריך לשלם על הפשע-כביכול של הדיכוי שנעשה לעם הפלסטיני על ידי העם היהודי.

ולא פחות מהעובדה שהרוצח המטורף, אשר "בושל" במטבח החינוך הפלסטיני, מאמין בצדקת דרכו ואינו מתחרט עליה, מחזקת אותו גם התקשורת הישראלית כאשר היא דואגת להציג את דבריו כאילו היו עמדה אנושית לגיטימית, אחת מבין לפחות שתיים המעורבות, לדבריה, בסכסוך.

כי בדרך שאין דומה לה במחנה האויב יש במדינת ישראל גיס חמישי המתנדב להעניק לתרבות הרצחנית שמעבר לגבול ייצוג מוסרי – ומשרד הבטחון מחרה-מחזיק אחריו כדי להעניק לו תמיכה מוסרית באמצעות הריסת ששה מבנים בישוב איתמר, יומיים אחרי פרסום עונשו של הרוצח. וברור שיש בינינו כאלה שמודעים לכך שבעיני הציבור הפלסטיני – שמבין כל מורכבות פוליטית רק במונחים של "לנו או לצרינו" - יש לתזמון זה משמעות של תמיכה וצידוק במעשה הרצח.

מדרום תיפתח הרעה.

מהמתרחש במזרח התיכון ברור יותר ויותר חששו של העולם המערבי כולו מלהרגיז את החיה המוסלמית, המכונה "קיצונית". הרי מזה שנים רבות – מה שמתבטא בפיטומו של השה הישראלי המוכן לעולה במחמאות ריקות – מכין העולם הנוצרי לחיה זו את הסעודה השמנה בתקווה שהקרבן היהודי יקנה לו מספר נשימות חיים נוספות ופסק זמן.

מנקודת מבט ישראלית-יהודית מהווה "הבנת" המערב על ידי ישראל את הסכנה הגדולה ביותר לקיומה. דוגמה לכך היא הנחיית ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, את עיריית ירושלים לדחות (מבלי להגדיר טווח זמן) את הריסתו לצורך שיפוצים של גשר המוגרבים העולה מרחבת הכותל המערבי להר הבית, וזאת מחשש שהדבר יעורר מחאה ותגובות שליליות באיזור.

בהקשר זה נמסר כי החשש הוא שהבעיות הראשיות יגיעו ממצרים. העובדה שמבין כל המדינות הערביות שמקיפות אותה חוששת ישראל דווקא ממה שיגיע ממצרים, שבימינו אלה רחוקה עדיין מלהיות מגובשת מבחינה פוליטית, חושפת את השיקול הפוליטי שמאחורי הקלעים של המחשבה הישראלית: חוסר רצונה של ישראל להיתפס על ידי ההנהגות הפוליטיות בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט כמי שמעניק תחמושת רגשית וחיזוק פוליטי למגמה הדתית החזקה הקיימת במצרים.

מגמה זו, המצפה כחיית טרף אורבת לקרבנה במעטה ה"מהפכה" הכלל-ערבית, תראה כל תירוץ למהומה "עממית" על-לאומית כנתח בשר ראוי להתכבד בדרך לכיבוש האיזור כולו.

הצדק, התזמון וזכרון הציבור.

נראה שעסקת הטיעון של הזמרת מרגלית צנעני מתבשלת לאחרונה במערכת המשפט כדי לשכנע את הציבור בכך שהצדק בישראל עדיין תקף ושמעצרה היה מוצדק.

אך בצד מהלך הדברים, המצביע על כך שהשלטון עושה כמיטב יכולתו כדי לשכנע את הציבור שמעצרה של הזמרת היה מוצדק, יש חלקים בציבור שאין סיכוי שישכחו כה מהר את עיתוי מעצרה של הגב' צנעני, כלומר את תזמונו המדוייק ביחס להצהרותיה על בימת מחאה החברתית...

כך או כך הובלט יפה באירוע קטן אך עקרוני זה עד כמה קשורים בארצנו הפוליטיקה והאמנות...

אוהד קמין

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

נתונים נוספים