603

תגובות לאירועי היום ניסן תש"עב

בחירה ילדותית.

"94 הרוגים וביניהם 12 ילדים" – במלים אלה השתמשה רשות השידור הישראלית כדי לדווח על תוצאות אחד מימי המלחמה האחרונים בסוריה. מגמה מערבית ברורה היא זו שמעניקה את ההשראה להפרדת הדיווח על ילדים הרוגים משאר אוכלוסיית הנפגעים.

מגמה זו מעורבת בדיווח (האמור להיות אובייקטיבי) מסיבה ברורה: הדבר נעשה כדי להטות את כף האובייקטיביות של דעת הציבור המערבי, הידוע ככזה שעצם הרעיון של ילד מת מנצח, בתודעתו, את מותו של "סתם" מבוגר...

ואין כמו התקשורת מומחית בשימוש בהשפעה רגשנית אשר תשנה את אובייקטיביות שיפוטם של המאזינים לשיפוט כזה שהוא סובייקטיבי באופיו רק באמצעות בחירת מלים.

על פוליטיקה ומסורת ישראל.

השר ישראל כץ קבע מזוזה בקבר יוסף בעיצומו של ביקור שנעשה במקום על ידי למעלה מאלף מתפללים. אל מול העובדה שאין ספק שבכך הוא קנה את לבם של יהודים רבים, גם אין ספק שרבים הם אלה ששואלים את עצמם כמה היה מר כץ מודע לערך האלקטורלי של מעשהו, בעיצומו של מאבק פוליטי שבו מהווה הבוחר שומר המצוות לא פעם את לשון המאזניים...

שליטתה של השרה.

הח"כ לימור לבנת הציעה לאחרונה לתמוך בסופרי ישראל באמצעות חוק שיתערב בהליכים העוברים על סופרי ישראל, ההוצאה לאור של ספריהם, הפצתם, והרגלי הקריאה של האזרחים.

מה שמבטאות הצעותיה של השרה הוא את ההנחה שהעומדים בראש הציבור מבינים בעולם הספרות בישראל יותר מאלה שעוסקים בו – ושיש להם לא רק את היכולת המקצועית לקבוע מי מבין הסופרים ראוי לקידום ביחס לשאר הכותבים, אלא גם את הזכות המוסרית לכפות את הערכתם של המחוקקים בתחום זה על ציבור האזרחים.

לימור לבנת, שהיתה שרת חינוך של ישראל והיום היא שרת התרבות והספורט, מבטאת יפה את השקפת ממשלתה הנוכחית של הדיקטטורה הישראלית לגבי שלטון המדינה בתחומי התרבות.

הרלוונטיות הפוליטית של הענין הדתי.

ההבדל בין אנשי הציבור בישראל היא במידה שבה הם רואים את הנושא הדתי כרלוונטי.

"נאום הסתה קשה" אמר נתניהו לפני שבועיים על נאומו של אבו מאזן שהטיל ספק בקיומם של שרידי מקדש יהודי בהר הבית. לעומתו, ראה הח"כ חובש הכיפה אורבך רק בעיה של "מתח מיותר" בין צה"ל למגזר הדתי כבעיה העיקרית שעלולה לנבוע מפרשת הדחתו של חייל מצה"ל בשל סירובו לגלח את זקנו.

כפי שנלמד מהצהרתו של אבו מאזן על הר הבית ומתגובתו של נתניהו כלפיה, מודע ראש הממשלה הישראלי להשלכות הפוליטיות של הצהרת היו"ר הפלסטינאית, המחוייב דתית לאיסלם על אף שהוא מצליח להסתיר זאת היטב בוושינגטון. שם, בבירת ארה"ב, שבה מקפידים הכל שלא להזכיר את הדת, מבינים הכל כי היותה של ארץ ישראל יהודית קושר בבירור בין הדתי והפוליטי, אך אין הדבר ברור כלל למי שאינו רואה את עצמו כשייך למסגרתה של דת כלשהי, כמו האתאיסט.

בהקשר זה, מאמינים "אנשי השלום" כי הם מייצגים רעיון אוניברסלי לא דתי, אך אינם מבינים כי בשאיפת השלום הדוגמטית שלהם אין הם אלא שליחיו של הנוצרי. בשל כך אין מיסטיקנים אלה של הפוליטיקה המזרח-תיכונית מבינים גם כי בקלחת הישראלית בוחשות שלושת הדתות במשחק משולש שבו מתעמתות הן מזה מאות שנים זו כנגד זו, כשהנצרות היא זו שאחראית על הפצת חיידקי הסרטן הפציפיסטי.

אוהד קמין

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

נתונים נוספים