659 איפה העם?

תגובות לאירועי היום                                           אב תשע"ג

איפה העם?

לאחרונה אמר מי שאמר כי בישראל "משאלי העם אינם הדרך לקבוע את רצון העם" – מה שנכון. וזה נכון גם שכבר מזמן נושבת גם בישראל הרוח שאיננה מאפשרת לקבוע את ההבדל בין עם למנהיגיו, כי בסוריה, בעירק ובמצרים מתחוללות מלחמות אחים, הפיכות עם צבאיות וחילוניות לסירוגין הגורמות לשפך דם בלתי נגמר שאין איש רואה לו סיום או קץ.

ולא קיים בעולם המזרח התיכון של היום איש שיכול לומר לנו בגלל מי נגד מי; בכל הגרסאות המקומיות הרבות הללו אין אדם שיכול להצביע על אדם או קבוצה מסויימים מתוך קביעה חד-משמעית ש"זהו העם" ואין בלתו. כלומר: הנה העם, אלה הדעות האמיתיות של הציבור, אשר כל מי שמתנגד להן הוא אויבו חסר הלגיטימיות, הפושע, זה שאין לו מעמד.

ומעל לכל לא ידוע כלל במזרח התיכון של היום מיהם העמים,  בידי מי מהם הכסף, המזון – ובמיוחד ומעל לכל היכן הערכים?

 

לקרוא לדברים בשמם.

שומה עלינו ללמוד לקרוא לדברים בשמם ולא לקרוא לילד בשם שאינו שלו.

עלינו ללמוד שכנופיה של ילידי ארה"ב הלוחצת על ישראל לוותר לערבים איננה "אמריקניים" בדיוק כפי שעתונים מסויימים השולטים בתקשורת הישראלית איננה מייצגת את המושג "אנחנו" אף על פי שהם משתמשים בו בכל הזדמנות שנראית להם.

אם וכאשר חבורת ילידי אמריקה סוחטים אותנו ותמורת כלום גורמים לנו לוותר על ערכים החשובים לעם היהודי כמו ארץ ישראל, הצדק והשכל הישר הרי שבפועל איננו כל כך יהודים ואין אנשים אלה קרובים באמת לעם היהודי אלא סתם סחטנים פשוטים.

 

קשר העריצות.

"בסוריה נהרגו אתמול לפחות 41 בני אדם מאש כוחות הבטחון" נאמר בחדשות קול ישראל כבר לפני למעלה ממחצית השנה, ביום 31.5.12.

מתישהו בעתיד מעניין יהיה לזכור כי ביום 22.5, כשצבאו של אסד רצח 70 מאזרחי סוריה, עדיין קראה התקשורת הישראלית הממלכתית לכנופיית הרוצחים העצומה הזו "כוחות הבטחון".

מפרט "קטן" כזה ניתן ללמוד, אולי יותר מכל פרט אחר, עד כמה אמיץ הקשר בין עריצויות סוריה וישראל – ובמיוחד על כך שעל אף ההבדלים הגדולים הקיימים במידת החופש בין המדינות, עדיין מחזיקים בני האדם שבהן – ובמיוחד אלה המקבלים את אכלם מידי השלטון – ברעיון שהאזרח שייך למדינה כמו שכל עבד נרצע היה שייך לאדונו בעבר.

במוקדם או במאוחר על אזרחי ישראל להכיר בכך כי היותם של אזרחי המדינה עבדים לה היא עובדה שהושגה במאבק בין ההסתדרות הציונית לשלטון הבריטי כבר בשנת 1948. 

 

החלטה "אמיצה".

שר החוץ האמריקני אמר לאחרונה, בהקשר המו"מ המתחדש בין ישראל והרשות הפלסטינית, כי אבו מאזן ונתניהו "הוכיחו נכונות לקבל החלטות אמיצות", אך לא ברור כלל מהן ההחלטות האמיצות שנעשו על ידי הפלסטינים - ומה בכלל יכולים הם לתת לישראל זולת (אם בכלל) להפסיק את האלימות מצידם של הפלסטינים.

דבר אחד בטוח: אבו מאזן צריך ללמוד עוד הרבה בנושא המו"מ לפני שיקח בו חלק; אולי כדאי שיהיה בטוח בכך שהוא יודע בכלל לדבר לפני שהוא ניגש לשולחן הדיונים, כי בינתיים כל מה שהעלו ממנו האמריקנים אינו אלא מה שעליו הוא איננו מוכן להתפשר. 

 

                                                                                                                 

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

נתונים נוספים