מלחמה של זרים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1117
מלחמה של זרים
תפישת המלחמה השלטת היום, המלחמה הקונוונציונלית, היא ביטוי של קולקטיביזם. זה מתבטא בכך שכל המלחמות של היום הן מלחמות של זרים. אנשים נלחמים באנשים שאינם מכירים, והם נלחמים זה בזה לא על יסוד של סכסוך אישי אלא בשל ההנחה הרווחת שהיחידים מהווים חלקים בישויות קבוצתיות. לטעות זו שותפים הפוגעים והקרבנות גם יחד, והדבר מאפשר עיסוק שלילי כלל-עולמי מתמיד בהערכה שלילית של יחידים לאור הקבוצה שלה הם שייכים.
כשמדינות משתתפות בהפצצות המוניות ובמתקפות על זרים הן מצייתות, לרוב, לרעיון האחריות הקולקטיבית. אך מלחמה מוסרית צריכה לקחת בחשבון יחידים - ובמיוחד את היחידים האחראים, כלומר: את אלה היוזמים פעולות איבה. מלחמה מוסרית צריכה לקחת בחשבון את רוח האדם ומעשית, זה אומר לקחת בחשבון את הגורמים הרעיוניים האישיים כגורמים האמיתיים של רוע/תוקפנות. מוסרית יש לתקוף את האנשים ו/או את הרעיונות הגורמים לפעולות השליליות, הווה אומר: את ראש החיה ולא את אבריה הפחות חשובים.
ההימצאות בשדה קרב אל מול אנשים זרים שהם, למעשה, קרבנות של עריצות, צריכה להיתפש כטרגדיה אנושית, שכמו כל טרגדיה היא נמנעת בטבעה. המחשבה על אי נמנעותה של הטרגדיה המסויימת הזו קנתה לה מקום בתחושת המלחמה ה"ספורטיבית" האפיינית ללוחם האירופאי, המעריך את הלוחם של הצד השני ומזדהה עימו. גישה זו משרתת את הרעיון הפושע שהחיים על האדמה הזו אינם הגיוניים ושיתכן מצב שבו אנשים בעלי פוטנציאל גלום של ידידות יטבחו איש את רעהו בשל הכרח מובנה שהוא גדול יותר וחשוב יותר מהם: הענין החברתי-קבוצתי.
מענין, בהקשר זה, להתייחס להיבט המלקחיים של "האמירה-פעולה" שבה אומרים, בד"כ שמה שחשוב הוא המעשה ולא האמירה (שלא לדבר על חשיבה, שבהלך רוח זה לא נחשבת כלל כמהות שיש להתייחס אליה ככזו), ועל-כן, יש לשפוט את העושה.
לפעמים, אותו רעיון מפריד טוען כי העושה הוא קרבנו של האומר. הטעות היא קודם כל ברעיון שמגלם את הסברה שאמירה איננה מעשה ובנוסף לכך ברעיון שאמירה/מעשה כשלעצמם אומרים אשמה בזמן שבו מה שהם בעצם אומרים זה אחריות, שאיננה זהה עם אשמה.