אליל התחרות

 

אליל התחרות

דאגתו לאזרח של משרד האוצר

על אף שבישראל שולט (לכאורה) הימין, ברור שמדיניותו של הממשל היא שמאלנית. דבר זה מתבטא בין היתר, אך קודם לכל, במדיניות הממשל בנושא הכלכלה, פשוט בתוקף היות המדינה סוציאליסטית. דבר זה הוא שהיה אחראי לכך שכל התשתית הרעיונית של השלטון במדינה נבעה מהגישה האתית-פוליטית הסוציאליסטית. בשל שליטתה המלאה של המדינה לא רק בכלכלה אלא כמעט בכל תחומי החיים, כמו גם בחינוך, במשפט ובתקשורת, לא התפתחה מעולם בישראל – על אף שביהדות קיימים יסודות מובהקים של חירות וחופש כלכלי – אלטרנטיבה מהותית לשלטונה הריכוזי.

דבר זה מסביר בתמצית את העובדה העלולה להיתפס כתמוהה שגם כאשר נמצאת המדינה תחת שלטון תנועת הליכוד, התנועה הלאומית, המוצגת על ידי השמאל כימנית (וגם נחשבת כך על ידי חלק לא קטן מחבריה), המדיניות הכלכלית של הממשל איננה קפיטליסטית כלל. יתרה מזו, נראה כי פקידי האוצר, ובראשם שר האוצר עצמו, ניזונים רעיונית מאותו מיתוס כוזב שעליו גדלים דורות של סוציאליסטים, הרואים את תכלית המדינה בדאגה לחיי האזרח, ובהתאם לכך גם רואה את עצמו הפקיד הממשלתי כמי שהוא בעל זכות – ויכולת – ליישם את האמונה הטפלה באלילי הסוציאליזם, הכוללים את רוח השקר של ה"חלוקה הצודקת של העושר" בכוח הזרוע.

דבר זה נובע מכך שבתרבות הישראלית שולט המיתוס הסוציאליסטי, שהפנתיאון(*) שלו מלא באלילים. בין אלה, הזרים למציאות בכלל ולמציאות התפיסה היהודית-רציונלית בפרט, אחד הבולטים הוא אליל התחרות, והוא שוכן במשכן האלים שבנו המתייוונים הישראליים על גבעת הכנסת בירושלים. הסוגדים לו מאמינים שקיומו הכרחי דווקא כדי ליצור חברה שכלכלתה בריאה ולכן רבים מחוקי הממשל הנוגעים לכלכלה נוצרים במיוחד כדי לשמר אותו, כמו הפיקוח על ההגבלים העסקיים.

פיקוח זה מוצדק על ידי הסוציאליסט בכך ששיתוף פעולה בין עסקים עלול לאיים על התחרות החופשית ולפגוע באזרחי המדינה, והוא מעניק למדינה את הסמכות לביצוע "כפיית חופש" על הכלכלה. מעבר לסתירה העקרונית שקיימת בכפיית חופש, מתנגש הדבר עם אחד מהמיתוסים הקלאסיים המוכר לכל מי שמכיר את יסודות הקומוניזם/סוציאליזם/מרכסיזם: מלחמת המעמדות. אחד משקריו של הסוציאליזם המסורתי הוא זה המדבר על היות המציאות האנושית-חברתית כזו של מלחמת מעמדות מתמדת בין הקפיטליזם לפרולטריון או, כפי שמוכר הדבר יותר בעולם המערבי עוד לפני עליית הסוציאליזם על בימת ההסטוריה, מאבק בין עשירים לעניים.

אלא שאף כי קיימים בעולם סכסוכים ומלחמות, רחוק הדבר מלהיות כזה שיבטא את טבע האדם. שקריותו של הדבר מתייחסת בעיקר לכך שהמלחמה מוצגת לפי הסוציאליזם כדרך העולם ולא כיוצא מן הכלל. לפי תפיסת היסוד של המאמין באמונה טפלה זו ממלאים ניגודי ענינים את חלל עולם וכל מערכות היחסים בין בני אדם מוסברים בדרך זו על ידי הסוציאליזם, המצייר את הכלכלה האנושית – ואת התחרות החופשית - כמלחמה פראית בין גורמים המבטאים ענינים מנוגדים ופוגעים זה בזה.

(*) פנתיאון = משכן האלים לפי המיתולוגיה היוונית

ברוח זו רואים הסוציאליסטים את עולם העסקים ככזה של תחרות קשה בין מחנות עוינים וכל מי שנחשף לדרך החינוך של הסוציאליזם מקבל כהגיוני את הרעיון כי רווחים נעשים באמצעות פגיעה, מה שמשתלב באופן טבעי עם המיתוס הנפוץ כי העשירים עושים את הונם על חשבון החלשים. האמונות הטפלות של הסוציאליזם מתמוטטות בכל מפגש עם העובדות שקיימות בהישגיה החיוביים של האנושות. התבוננות באלה, החל מתוצרי היסוד שלהם נזקק האדם, והממלאים את חייו, מוכיחה כי הערך היסודי של הכלכלה האנושית הוא דווקא שיתוף פעולה ולא תחרות, שלום ולא מלחמה; הרי הבחנה פשוטה ביותר בכל אחד מהמצרכים, הכלים והחפצים שנוצרו על ידי התרבות האנושית, אשר בני האדם משתמשים בהם בכל יום מימי חייהם – מכוס מים דרך מחשב ועד למטוס – חושפת לא רק את הטוב, היופי, החוכמה והגאונות שלהם מסוגל האדם אלא גם את ההכרח היסודי שקיים בשיתוף פעולה, סיוע הדדי, תיאום, הרמוניה ושלום כדי שכל אלה יוכלו להתקיים במציאות האנושית.

הרי די במחשבה הפשוטה ביותר על המזון היסודי ביותר – פת הלחם, שכל אדם צורך בכל יום – כדי להוכיח את קיומה של שרשרת שיתוף פעולה בין בני אדם; זו, המתחילה בחקלאי הזורע את גרגרי החיטה, משקה וקוצר אותה, ממשיכה בתהליכי העיבוד שלה לקמח, אפייתו ללחם, מכירתו והגשתו, כשכל אחד משלבים אלה כולל, בין היתר, אריזה, איכסון, הובלה, מסחר ומסתיימת בשילוב הלחם בתפריט הכולל אותו כאחד מרכיבי המזון, היא אחד מהערוצים הרבים שבהם פועלת מאז ומעולם האנרגיה האנושית. זו מצביעה על קיומה של תשתית עובדתית של אחווה, הבנה, אחדות ענינים ושלום, שנמצאים בניגוד גמור לתפיסת המלחמה והתחרות המקודמת בשם הסוציאליזם.

כל העובדות הללו, המסתכמות בכך ששיתוף הפעולה יסודי והולם יותר את טבע החברה האנושית מן התחרות והמלחמה, מוסתרות מן החברה באמצעות מאמץ אדיר שנעשה על ידי עובדי אליל התחרות. במקום כמו ישראל, המהווה חלק מן העולם שרובו ככולו נשלט על ידי סוציאליזם במידה זו או אחרת, פועל במשך שנים רבות השלטון כדי לשמור על אלילי השקר בחיים, במטרה להנציח את השקפתו לגבי טבעו הלוחמני של האדם בכלל ושל איש העסקים בפרט. הוא עושה זאת באמצעות כל ההשפעה התרבותית שהוא יכול לגייס – ושליטתו באמצעי התקשורת, החינוך והכלכלה. בכך הוא מאפשר לשקרים אלה, על אף שקל ביותר להפריכם, להשפיע על הציבור כולו.

מהו ענינו של הסוציאליזם בהאדרת מיתוס התחרות? בדיוק שווה-ערך לענינם של הרופא הנוכל, יצרן התרופות הפושע או הקברן במחלות, מלחמות ומוות. כל עוד ממשיכים אלה להתקיים בתודעתה של האנושות כיסודות הקיום יכולים המשטרים הסוציאליסטיים והממשלים הריכוזיים להמשיך ולשמר את שליטתם בתואנה ובטענה שהם מצילים את המין האנושי. אין זה מקרי שיש בהקשר זה התאמה כה גדולה בין רעיונות הסוציאליזם הכלכלי לשמאל המדיני – כי זה האחרון, כמו הפושעים שלעיל, מעוניין בהמשך המלחמה כדי לחזק את מעמדו כעושה שלום.

דבר זה מתבטא בכך שגם בימינו, שבהם עולה יותר ויותר התמיכה בכלכלה חופשית, המביאה לחיזוק מעמדו של הקפיטליזם כרעיון בעל ערך חיובי, ניתן לשמוע ולקרוא הן על כך ש"בקפיטליזם מיוחסת חשיבות רבה לתחרות העסקית" והן על כך שבמשטרים הדואגים לכלכלת נתיניהם "מוקמים גופי פיקוח שמטרתם למנוע התארגנות כגון קרטל, שיש בה פגיעה בתחרות העסקית." בעזרת ניסוח זה מתיימר הממשל הסוציאליסטי ליצור בפועל סתירה בעצם נסיונו לכפות על האזרח "חופש".

כפי שהמרוויח מקיום מלחמות מעוניין בהמשכיותן כדי להמשיך להרוויח מקיומן, המאמין במיתוס התחרות כופה אותו על בני האדם על ידי כך שהוא מונע מהם לשתף פעולה; זהו התפקיד המעשי של מניעת ההתארגנות העסקית, אשר פוגעת כביכול בצרכנים. בשל הרעיון הדוגמטי ש"התחרות חיונית לכלכלה" עושה הממשל כל שביכולתו כדי למנוע מעסקים להתאחד, תוך פעולתו למניעת "קרטלים".

הרעיון שביסוד הפעילות הממשלתית למניעת שיתוף עסקי בין חברות מבוסס על שילוב בין מיתוס התחרות הסוציאליסטי לשקר עשיית השלום השמאלנית: אם אנשי העסקים מנהלים מלחמה נגד הציבור (שהיא הצורה העכשווית של המלחמה הנצחית בין היצרנים לצרכנים), מי מתאים יותר להפריד בין הנצים ולעשות שלום ביניהם, אם לא המדינה, הדוגלת בשלום כבאידיאל בכל מדיניותה. כך חיים זה בצד זה, בילקוט הכזבים של השמאל הישראלי, אלילי התחרות, המלחמה, השלום – וההגנה על זכויות האזרח הקטן.

דגל ההגנה על האזרח הקטן – כמו ההגנה על העניים, הפרולטריון ושאר ה"מדוכאים" – המתבטאת בנסיון הסוציאליסטי לשמור על התחרות בין כוחות השוק, מונף גם על ידי האוצר בישראל. דבר זה נחשף במכתב שהעביר לאחרונה שר האוצר יובל שטייניץ (ביום 11.4.2010) לח"כ שלי יחימוביץ, אשר הגישה לו שאילתה לגבי מדיניות ישראל בתחום הגז. כדי להבטיח לח"כ השמאלנית כי גם האוצר שותף לדאגתה ה"הומנית" לגורלו של האזרח הקטן הוא כותב בו, בין היתר: "כדי להבטיח כי הגז יימכר לצרכנים בעלויות סבירות יש לפעול ליצירת סביבה תחרותית ולהבטיח כי לצרכני הגז יהיו מספר ספקים שאליהם ניתן יהיה לפנות וכך להגדיל את כוח המיקוח של הצרכנים. סביבה תחרותית תבטיח מחיר סביר לצרכן."

למותר לציין כי מעבר לסגידה החוזרת לאליל התחרות, הרי שבדבריו אלה מודה מר שטייניץ כי הוא תופס את תפקיד משרד האוצר במדינה בהתאם לגישה הסוציאליסטית השלטת בה, ככזה שאמור להגן על עניניו של האיש הקטן. בכך מראה שר האוצר לחברי הקואליציה מן השמאל כי אין הוא מתנגד למגמתם אלא שותף לה – ומגייס לצורך זה את רעיון ה"אנטי-טראסט", אשר התפתח בארה"ב כדי למנוע את הקמתם של מונופולים אשר – לפי אמונת השמאל – מאיימים על האזרח הקטן בכך שהם עלולים להרוג את התחרות. אך אנשי האוצר – כמו כל המאמינים בדת הסוציאליזם – אינם תופסים את הסתירה הקיימת בעצם העובדה שבמדיניות השליטה שלהם בכלכלה הם מהווים את המונופול הראשי של ישראל. למעשה, אין במדינת ישראל מונופולים גרועים ומסוכנים יותר מאלה שמתבטאים בממשל בתוקף מעמדו החוקי, שהרי רק המדינה שולטת שליטה ללא-מצרים בכלכלה, כשאין היא מניחה לשום גורם להתחרות בה בתחומים כמו קביעת מחירים, רווחים, שערי רבית, והדפסת כסף – אשר טובעים לא רק את צורת המטבע אלא את כל צורת החיים הכלכליים.

בהתחשב בכך שהאוצר אינו מייצר דבר, ושפקידי הממשל אינם יצרנים, אנשי כספים או מנהלים עסקים כלשהם, מהווה ניהולם את הכלכלה התיימרות של מי שאינו מעורב בתחום מסוים להיות מנהל-העל שלו. דבר זה מזמין בפועל את חוסר המקצועיות, הבורות והכשלון של המיסטיקנים מן האוצר, הסוגדים לאלילי הסוציאליזם כאילו הם מייצגים את עובדות המציאות. בישראל של היום מתבטאת הסתירה היסודית של ניהול הכלכלה בכך שהאוצר פוגע באזרחים בעלי חזון, אשר השקיעו את משאביהם בחיפוש גז, תוך כדי שהוא מתיימר לעזור לו, לאזרח. העוני הקיים במדינה הוא חלק מהמחיר שמשלמים כלל האזרחים על נטישת שליטיהם האלימים את האמת העובדתית של עשיית הרווח באמצעות שיתוף פעולה והעדפתם לסגוד לאלילי השקר המנותקים מהמציאות כמו התחרות.

נתונים נוספים