אנכרוניזם ישראלי

 

אנכרוניזם ישראלי

אמונתו הטפלה של הבוזז

האנכרוניזם משמעותו מגמה או אירוע שנמצאים מחוץ לזמן הנכון שלהם בהסטוריה כמו, למשל, פרש הרוכב על סוס בכביש מהיר המיועד למכוניות. גישה מסוג זה יכולה להיות גם סוג של אמונה טפלה, המוחזקת על ידי בני אדם לא-מעודכנים, המאמינים במה שאבד עליו הכלח או שכבר אינו מייצג אמת, על אף שהמוסכמות השולטות בחברה קובעות שיש לציית לו. זהו לוז הסיפור הידוע על מה שקרה לאיש המדע גלילאו גליליי, אשר טען כי הארץ סובבת את השמש ונענש על כך על ידי הכנסיה, שדבריו היו מנוגדים לעמדותיה המוצהרות. בדומה לכך, מבוסס חלק גדול מהמדיניות השלטונית שקיימת בישראל על הרעיונות העתיקים והלא מעודכנים של הסוציאליזם המרכסיסטי. דבר זה מתבטא במלחמה שמנהלת לאחרונה המדינה בנושא תמלוגי הגז.

בעליית הגג של החברה הישראלית נחים מזה זמן רב, כשהם מעלים אבק וקורי עכביש, ערכים רעיוניים שעבר זמנם, שכן חוסר נכונותם וחוסר יעילותם הוכחו כבר שוב ושוב בהסטוריה האנושית בכלל ובכלכלה הישראלית בפרט; חלק מרעיונות אלה מקורם בתיאוריה המרכסיסטית, שלפיה קיים בעולם ניגוד בין שני כוחות מרכזיים: המדכאים (הקרויים "קפיטליסטים"), שהם הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, ומעמד הפועלים (הקרוי "פרולטריון") המדוכא שתלוי באמצעים אלה. למותר לציין שאם וכאשר מאמין אדם ברעיונות אלה מעיד לגביו הדבר שאף במקרה הטוב הוא בעל תפיסה שטחית, נאיבית ורגשנית, כמו שאופייני הדבר לעדרי הצעירים הבורים של השמאל.

אך במקרה הרע, האמונה הטפלה ברעיונות אלה מוחזקת על ידי עריצים אלימים, אשר נוטים לכפות אותה על בני אדם אחרים בכוח הזרוע אם וכאשר הם מחזיקים בסמכות השלטונית המאפשרת להם לעשות זאת. במדינת ישראל העכשווית קרובים מאמינים אלה לצלחת השלטון, המשמר אותם בחיים על אף פיגורם, וניתן לראות את השפעתם על מדיניותו. דוגמה מובהקת להשפעתם זו ניתן לראות בעימות המתחולל היום בנושא תמלוגי הגז, שבו מוצדקת מגמת הבוזז הממשלתי ברוח התיאוריה המרכסיסטית; באופן מגמתי מציג השמאל את המדינה כמייצגת את עניני הציבור ואת משלמי המסים כמתנגדיה, תוך שהיא מתעלמת באופן בוטה מהסתירה הקיימת בטיעון זה שממנו נובע כי משלמי המסים אינם הציבור...

מבחינת הצדק, האמת והטוב המוסרי אין הצדקה אובייקטיבית למעשה הגס של הפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה, המתבטאת במדיניות השינוי הרטרואקטיבי של גובה העמלות שיקבלו אלה שהשקיעו בחיפושי הגז. העיוורון (לכאורה) של אנשי השמאל הדוחפים את המדינה לכיוון מושחת זה יכול להיות מוסבר רק בטיעונים הפסוודו-מוסריים של הסוציאליזם העתיק (= מרכסיזם), אשר מעניק שלטון מלא לשרירותיות הטענה הנאיבית של ה"חלוקה מחדש של העושר" שאיננה אלא גזל מאורגן. ברור שסוג כה ברור של עוול ניתן לצפיה בעין בלתי מזויינת על ידי כל בעל שכל ישר ויושרה מוסרית, ואין ספק שיש רבים המצויידים בכלים יסודיים כאלה גם בממשל, אך נראה שהם שומרים על שתיקה כדי שלא להיפגע פוליטית מנחת זרועם של מאמיני הדת האנכרוניסטית.

האנכרוניזם של ישראל בולט באבסורד שקיים בו, שכן הוא מציג את המדינה, המחזיקה בכוח השלטון המלא, כאילו היא מייצגת קרבנות של דיכוי. בהכרה בעובדה זו יש משום מפתח להבנה מלאה של הגורמים הפועלים ביסוד מדיניות הבוזז של ימינו. בוזז זה רואה את עצמו משחק על בימה, כשראיית המציאות שלו מחלקת לו תפקיד במחזה המבוסס על התיאוריה המרכסיסטית העתיקה. זו, הגורסת, כאמור לעיל, שבעולם הכלכלה מתנהל מאבק שבו בעלי ההון מדכאים את הפרולטריון, מציגה את המדינה בתפקיד של מי שנושא את דברו של ה"אזרח הקטן" וה"מדוכא" על ידי ה"קפיטליסטים". ברוח שקרית זו חש הבוזז כי כל מה שיקח מ"העשירים" יהיה מוצדק מבחינה מוסרית.

אך האם באמת מדובר בעשירים, בבעלי הון ובשאר תפלצות המיתוס המרכסיסטי? בדיקת דבריהם בנושא זה של חלק מנבחרי הציבור של השמאל הישראלי מעלה כי המיתוס המרכסיסטי, כמו מיתוסים קדומים אחרים, מופיע בחלומותיהם הדמיוניים ויוצר בדעתם הטרופה שדים מבעיתים אשר הופכים אחר כך למושא מלחמתם במציאות, גם אם אין לקיומם שום בסיס עובדתי. דוגמה מובהקת אחת כזו היא השדים המתקראים בפי השמאל "טייקונים", כלומר גלגולם העכשווי של אילי ההון, שבהם נלחם המרכסיסט-סוציאליסט עד חורמה. אין צורך להיות מומחה לפסיכולוגיה כדי להבחין כי יש במלחמתו של השמאל הישראלי נגד ה"טייקונים" לא מעט רגשנות שגורמת לו שלא להבחין בהבדל הקיים בין מושא מלחמתו העכשווית לבין ה"קפיטליסט" הנצלן.

הכשל המובהק ביותר של גישה לוחמנית זו, הנובע באופן מובהק מרוחה האנכרוניסטית, היא אי הבנתה את עובדות המציאות של ימינו: השמאלן הממשלתי הוא חסר יכולת להבין את עובדות העולם הנוכחי. דבר זה מתבטא בכך שכאשר הוא נסחף ברוח מאבקו האנכרוניסטי אין המרכסיסט העכשווי, המתיימר להציל את עם ישראל מציפרני מדכאיו, תופס כי מי שהוא מכוון אליו את חציו הוא עם ישראל עצמו. בהתלהבות הנעורים המטומטמת שלו אין הפקיד הממשלתי, המאמין כי הוא נלחם בבעלי ההון, מבחין בין אוהב לאויב. אלה שהוא מענה אחרי שהעניק להם את תפקיד ה"טייקון" בסיוט הדמיוני שלו אינם אלא אזרחים משלמי מסים רבים, שרובם ככולם רחוקים מלהיות אמידים.

ונאמר כבר רבות כי בעצם מדידת עושרם של בני אדם לצורך התייחסות כלפיהם יש משום חוסר מוסריות. אך למעשה זהו עוד אחד משדי העבר של האסכולה המרכסיסטית, אשר קבעה כי היחס בין עשירים לעניים הוא שווה ערך ליחס שבין טובים לרעים, באשר די – לפי מרכס – שאדם יחזיק בממון כדי להעיד על עצמו כעל מי שפשע... ודיה לחכימא.

האנכרוניזם הישראלי הוא היום האיום הממשי ביותר על זכות הקנין של אזרחים רבים אשר שמו את מבטחם המלא במדינת ישראל, בהאמינם בהיותה של זו הגונה בתפיסתה היסודית את ערכי הכלכלה. למותר לציין, בהקשר זה, שאין כמו נפילתו של הגוש הקומוניסטי והיפתחותו של העולם החדש לכלכלה החופשית (אפילו יחסית) כדי להוכיח עד כמה מיושנת תפיסת הכלכלה הסוציאליסטית, אשר הפילה משטרים רבים והביאה עמים שלמים לידי התרוששות, בגלל ערכיה שבוססו על משנת מרכס.

לפיכך, מעבר לחוסר ההגינות הבסיסי שקיימת בגישה מוטעית זו כלפי רכושם של המשקיעים, במיוחד לאחר שאלה הוציאו כבר את הערמונים מן האש, ומעבר לכך שמבחינה מעשית כל מה שמרכסיזם יכול להביא לו הוא השחתת מידות מוסרית והתמוטטות כלכלית, כדאי שמישהו יעיר בבעיטה הגונה את הנרדמים החולמים, הסובלים מסיוטים קשים, ויגרום להם להבין שבמציאות של ימינו לא רק שאין האנכרוניזם שלהם תורם לחייו של שום פרולטר מדוכא אלא בדיוק להיפך: שהם אלה שפוגעים בזכות הקנין היסודית של אזרחי ישראל ובכך הם פוגעים גם בציבור ובאינטרסים של המדינה כולה.

נתונים נוספים